
אני מרגישה כאילו החיוך שלי תפור
הרי אני לא באמת מאושרת
להפך ,
אני מרגישה כאב עמוק
כאילו הלב שלי נשבר כל פעם מחדש
ומצליח איכשהוא להשלים את עצמו שוב
אולי זה בגלל שאני מחכה ליקירתי
שנמצאת רחוק רחוק מכאן
ואני יודעת שהיא לא תחזור בקרוב
דבר שגורם לי להיות במצב של 'כמעט משוגעת'
והאדישות של כולם כלפיי
משגעת אותי
למה תמיד לעשות בגרות ולהתחתן ולהתאהב
זה משהו שנחשב לסוג של שגרה ברורה מאליו ?
למה אי אפשר להיות אדם בלי בגרות , לא נשוי ולא מאוהב
מבלי שלעולם יהיה דבר או שניים להעיר על זה?
אני מבינה את האנשים ה"פריקים"
יותר מכולם , אותם אני הכי מבינה
ואני הכי לא מחשיבה אותם כפריקים
לדעתי הם סוג האנשים הכי חכם בעולם
הם מבינים את דרכו של עולם , לא הכל קשת בענן ונצנצים
לא משנה שרובם לא יודעים איך להתמודד עם זה
עצם העובדה שיש להם האומת להגיד 'רע לי'
לומר את זה מבלי לחשוב על השאלות
שיגררו שתי המילים הקטנות האלה
אני צריכה את האהבות שלי
קשה לי לחיות ככה
הרי אין לי חברים אחרים
אין לי אנשים אחרים
חוץ מהם
והם יודעים את זה!
אז למה הם תמיד הולכים לי ?
למה כולם עוזבים אותי ?
מה כל כך רע בי ?

הם כל כך רחוקים
ובו זמנית הכי קרובים לליבי .