היא פיתחה לעצמה הרגל,כאשר עולה לאוטובוס מתיישבת בספסל מול המעבר האחורי.

יושבת בצד של החלון, שהפרצוף דבוק לשמשה.

האוזניות כבר בתוך האוזנייםמנגנות במשך כל הנסיעה את המוזיקה שאוהבת ואם ממש נחמד לה באותה שעה,מוציאה ספר טוב שהחלה לקרוא וכמו רבים גם אותו עדיין לא סיימה.הראש עסוק כל הזמן בהמון מחשבות על החיים.

כל יום מגיעה לתובנות חדשות על חייה.

הפסיקה כבר מיזמן לרדוף אחרי אנשים,אחרי חלומות.

נותנת לדברים לקרות מעצמם..

מאמינה  שאין מיקריות בעולם ולכן מתרגשת מהמון דברים קטנים.

האוטובוס הגיע לתחנה הרצויה, לוחצת על הכפתור, ויורדת לעולם הגדול.

את המוזיקה והספר מכניסה לתיק שלא יספגו את החוץ שממנו נילחצת לפעמים.

ניזכרת בהיותה חיילת,מדים,משמעת,פקודות..

וככל שהיא אוהבת את זה ככה  קשה לה  עם זה.

איפה הג'ינס והצעיף הצבעוני שמעטר את צווארה?

איפה החופש להתנהג איך שרוצה?

ככה עובר לו יום ועוד יום,

לפעמים בכעס לפעמים בשמחה.

עדיין מרגישה ילדה למרות שכולם מחשיבים אותה לבחורה..

קשה לה עם זה.

קשה לה עם כולם גם עם עצמה..

אבל הכל תלו בתקופה.