החיים הם לא רק שחור ולבן.

אני נמצאת ברמת תסכול שאני חושבת שבחיים לא הרגשתי.

בא לי לזרוק הכל ולהפסיק להלחם.

אבל אני ממשיכה להלחם, כי משום מה אני לא מהנכנעים, אבל.. אין לי ממש כוחות.

שום דבר לא מצליח לי אף אחד לא באמת מקשיב לי.

אני מרגישה ממש לבד.

את כל החופש הזה אני מעבירה בשתייה כדי לנסות ולשפר את המצב רוח אבל זה לא פיתרון, שתייה זה לזמן קצר של הרגה טובה ולא יותר מזה.

בלימודים? לא הולך לי בכלל, אני כבר למדתי לקבל את זה שעם בגרות אני לא ייצא מהבצפר.

ניסיתי לעשות את העבודה בביולוגיה, ואין לי הצלחתי, בקושי מאתי חומר, בקושי היה משו, נלחמתי עד שזה פשוט תסכל אותי ברמות, הגעתי למצב של בכי, שזה לא מתאים לי, אבל אם כל מה שעובר עליי זה מובן, אמא שלי ראתה אותי ואמרה לי לעזוב את זה, אז אני ייצא עם 12 שנות לימוד וישלים אחרי זה, אין מה לעשות, היא אמרה שעדיף ככה מאשר שאני ינסה כל הזמן ורק ייצא מזה מתוסכלת.

והעבודה במחשבים דיי תקועה ואני אמורה להגיש יום שישי אם יתנו לי בכלל, אם בכלל יגישו אותי לבגרות ככה, סידרו לי את המחשב ועכשיו אין לי פרונטפייג' בגלל שמסתבר הוא היה חלק מהבלאגן שהיה לי במחשב. ולא הולך לי.

בכלל הרמת ריכוז שלי מתחת לאדמה, אני לא מצליחה לשבת בשקט בכלל וכל הזמן מפריעים לי, אף אחד כאן לא מכבד את זה שאני כן מנסה ללמוד לשם שינוי ומוכנה להשקיע הרבה.

וזה חלק ממש חלק קטן מהדברים.

זה בעיות של כסף, אני חייבת עבודה בחיי,זה בעיות עם החבר כרגיל, שקצת מאכזב אותי אני חייבת להגיד.

זה עוד דברים עם אנשים.

אני כבר מבולבלת בחיי.

פעם היה לי את ברק לדבר, עכשיו אין לי אפילו את זה, אין לי איך להוציא את מה שאני מרגישה, את התסכול הזה, ואת הגעגוע הזה.

בין כל החיים הלא יציבים שלי תמיד היה לי משו יציב, וברק היה המשו יציב הזה בחודשים האחרונים, ועכשיו גם הוא לא שם.

וזה גורם לי לתחושת התפרקות.

אין לי איך להוציא את החרא שעובר עלייי, הרי ברור שלא סיפרתי הכל פה, אפילו פה כבר קשה לי לספר, פעם הבלוג הזה היה ההשתחררות הכי טובה שהייתה לי, היום זה כבר לא ככה.

אתמול ממש נשברתי, ששוב רבתי עם אמא שלי, מרוב כעס וצעקות יצא שהתחלתי לבכות, אמרתי לה הכל בפרצוף, איך הם גומרים אותי מול העיניים שלהם, הם לא מבינים בכלל מה הם עושי לי.. במיוחד הוא.

אני לא יודעת אפילו אם זה באמת השפיע עלייה. לא יודעת.

אני צועקת, אני זועקת, אבל משום מה אף אחד לא שומע אותי.

לפחות הפוסט הזה קצת עזר לי להשתחרר, וכן גם קצת בשבילי זה הרבה.