אתמול בלילה שכבתי במיטה והרהרתי בך,
הכוכבים לבדם אירחו לי לחברה,
חשבתי על האנשים הרבים בעולם,
שחושבים שהם מכירים את פנייך האמיתיות.
מקווים לדמותך המושלמת.
יש כאלה שמצטערים שאת מארחת להם לחברה.
אבל לא אני,
אני כמהה לחברתך, לעליונות שלך,
להתרגשות שאני חשה כשאת איתי.
אני כותבת לך את המכתב הזה כאשר שיר עלייך מתנגן בליבי.
"..אני שקוע בעצבות, מתכרבל במתיקות
הו, מלנכוליה, את אהובתי
את הרי אישתי האמיתית, קטנונית וקנאית
הו, מלנכוליה, את אהובתי.."
והשיר נכתב עליך ועליי,
על העצבות והמתיקות שלך,
על התמימות והאהבה,
עליך.
אנשים הגיבו למכתב הקודם שרשמתי לך,
הם רשמו שאני כותבת נפלא,
ואני ישבתי מול המסך וחייכתי לעצמי,
הם חושבים שהלב שלי רושם נפלא,
שהרצון העז שלי להיות איתך הוא נפלא,
אני חושבת שבמובן מסוים זה נכון,
זה נפלא כשיש אהבה,
אבל האהבה שלי היא יותר חזקה מכל דבר אחר,
את משהו שלא רואים או פוגשים כל יום,
את משהו שנשאר לנצח.
ולאן שלא אלך תמשיכי להתקיים בתוכי,
ואני אמשיך לחפש אותך ולרצות אותך.
ואמשיך לכתוב לך את ליבי,
ואמשיך ואמשיך ואמשיך.
כי מלנכוליה שלי,
את ניצחית, את בלתי מנוצחת.
את אחת ויחידה.
אוהבת לעד,
תום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: