זמן מה לא רשמתי לך מכתבים,
השגרה והחיים הציפו וסחפו אותי לכל עבר ולא התפנתי לחלק חשוב זה בחיי,
אבל עכשיו אני כאן,
לרגע לא שחכתי אותך, לרגע לא נדדו מחשבותיי למקום אחר מלבדך.
לאחרונה אני מרגישה כלואה נורא אהובתי,
אני יוצאת מביתי הקטן ומביטה בעיר הבטון שסביבי,
אני מרימה ראשי אל על, ורואה זיהום ורוע בכל כיוון אשר אני פונה אליו.
אני שואלת את עצמי האם יש מלאכים בשמיים,
ואם יש, בוודאי אני גרה בעיר של שטנים.
אבל אני לא יכולה להציל את העולם לבדי, אפילו אם הייתי מנסה,
אז אני לא.
געגועיי אלייך לא שוכחים,
אני חיה אותך יום ולילה ומצפה לראותך.
ליבי השבור מחכה לך, שתבואי ותרפאי אותו.
לפעמים אני שואלת האם תבואי אי פעם,
האם הבדידות הזאת שאני מרגישה בלעדייך היא לנצח.
מה את אומרת אהובתי?
היא לנצח?
החיים הם מבוך מתסכל מאוד ואני לומדת לשרוד בו.
לפעמים אני טועה, מטעויות לומדים,
כך אמרו לי בצעירותי,
ככה אומרים לי עד היום.
בשבילך אישתי,
אשאר צעירה ותמימה לעד,
בשבילך אתבגר ואצמח בין לילה.
בשבילך אצמיח שושנים במקום שיער,
בשבילך אעשה את הבלתי אפשרי,
בשבילך אציל את העולם,
אהובתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: