אני כל כך מצטערת שלא כתבתי לך כל כך הרבה זמן.
שוב,
נפלתי למערבולת השגרה ונשכחה מטרה נעלה זו מליבי!
כולי תקווה שתקבלי אותי אלייך חזרה.
את יודעת,מלנכוליה שלי.
חשבתי עליי רבות בזמן האחרון,
מהיום,תום העצובה מכנה את עצמה 'אשפית המסכות'.
כבר כמעט שנתיים שאני חשה בנוכחותך איתי.
תחילה, התעלמתי, חשבתי שזה דכאון עובר.
אז, ברוב טיפשותי, עוד לא ראיתי אותך ואת יופייך האמיתי.
אחר כך, כשהתחלתי להבחין בניצני האהבה הפורחת בנינו ובקשר המדהים המגיע,
מיד השלתי מעליי את כולם, את חבריי זנחתי, את החבר זרקתי, את הוריי שכחתי.
רק בשביל להיות אני, רק אני, תום העצובה והפשוטה,
לעומתך, מלנכוליה האדירה ומלאת המשמעות הנסתרת.
אבל את, בצעדייך הזהירים אך הבטוחים והחכמים,
לימדת אותי להסתתר,להסתיר את 'השוני' את 'המוזרות' שבתוכי.
אז חזרתי אל חבריי, שבתי אל הוריי ואפילו חבר חדש מצאתי לי.
אני מעמידה פנים בכל דקה בחיי, מלבד הזמן שאנו ביחד, אני ואת.
זאת הסיבה שאני אוהבת את חג הפורים.
אנשים מתחפשים, מסתירים את זהותם, ולפעמים,
רק לפעמים הם גם מגלים את האמת על עצמם.
זהו אהובתי,
מילים נעתקו מליבי ומפי.
אין לי עוד מה לכתוב לך.
אני שולחת שוב את אלפיי סליחותיי על ששקעת בשיגרה שלי,
מהיום, אדאג שאת תהיי עוד יותר ממקודם, בראש מעייניי.
תודה לך מלנכוליה,
אוהבת לעד,
תום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: