את היום שאחריי ניסיתי להעביר בהתחמקות מוחלטת מאבא,ידעתי שההחלטה שאמא עשתה,להיפרד ממנו,היתה רק,ולגמריי בגללי.

נימנעתי מאימותים מיותרים איתו,ולאחיות הקטנות לא אמרתי מילה

יצאתי לבית הספר אפילו בלי להגיד לאף אחד בוקר טוב,שמתי על עצמי את מסכת השפיות והתחלתי ללכת לכיוון הספסל משחזרת לעצמי כל רגע ורגע

מאירועי אמש.עמרי וטל כבר חיכו לי שם.

נכנסו יחד בשערי בית ספר מתרגשים לקראת עוד יום של חזרות למסיבת הסיום.

כשהייתי מחוץ לבית,בבית הספר,או סתם באיזה בילוי עם חברים תמיד ניסיתי לשדר נורמליות,שפיות,אף פעם לא סיפרתי לאף אחד על אבא

ועל התעללות שהייתי עוברת באופן יומי.

הצטיינתי בשיעורי המוזיקה,הייתי תמיד בשורה הראשונה בכל ריקוד ונלחמתי על כל קטע קריינות לא נתתי לסערת הרגשות בפנים להפריע לי ולהוציא אותי מפוקוס.

שוב ושוב חזרנו על ריקוד הזוגות,על שיר הפתיחה,ושוב על הפזמון שלא הלך טוב,עד שהצלחנו להריץ את כל ההופעה מההתחלה לסוף.

המורה שחררה אותנו הביתה ואמרה שעל כולנו להיות באולם הספורט לחזרה הגנרלית מחר לפניי הצלצול.

הגעתי הביתה,אף אחד חוץ ממני עוד לא הגיע התיישבתי בסלון פתחתי טלוויזיה וחיכיתי.

אחריי שעתיים בערך אבא נכנס... אף אחד מאיתנו לא מדבר,דממה.

אני מנסה להראות שקועה בטלוויזיה כאילו ובכלל לא שמתי לב שהוא שם.

אבא הולך לארון,פותח אותו ומוציא משם שתי מזוודות, שם אותן על השולחן ומתחיל להכניס לשם את כל הבגדים והחפצים.

המבטים שלנו נפגשים והיה נראה לי שהוא כאילו מנסה לשדר לי תראי מה עשית,תראי איך הצלחת לפרק את המשפחה לגמריי לבדך.

לא אמרתי מילה,סובבתי את מבטי חזרה לטלוויזיה.

אבא סוגר את המזוודות שם את המפתח על השולחן ואומר

-תגידי לאמא שלך שהשארתי אותו פה-

יוצא מהבית וסוגר אחריו את הדלת.

בכיתי,הייתי בטוחה שזו הפעם האחרונה שאני יראה אותו,אולי קשה להבין למה היה לי כל כך קשה לקבל את זה שאבא באמת באמת עוזב

אבל נסו לדמיין לעצמכם את התחושה כשמישהו שהייתם כל כך רגילים וקורבים אליו,מישהו שלמרות כל הקשיים דאג לכם או פשוט...אבא שלכם היה קם ועוזב

ועוד בידיעה שזו היא אשמתכם הבילעדית.

לא הרבה זמן אחר כך האחיות הקטנות חוזרות הביתה אחריי שבילו את אחר הצהוריים אצל השכנה(משו שהיו עושות לעיתים קרובות) ושואלות אם אבא כבר בבית.

-לא- אמרתי -עוד לא-