כשזואי, הפיה בעלת הכנפיים הירוקות, נקשה בעדינות על חלון חדרי בפעם הראשונה בחיי, כשאף קרן אור עוד לא החלה מסעה אל מרומי השמיים, לא ידעתי נפשי מרוב תדהמה. שפשפתי בגסות את עיניי, רק כדי לוודא פעם נוספת שאין זו עוד אגדת לילה קסומה. היא המשיכה לרחף בעצלתיים מחוץ לחלון חדרי, בסבלנות כה רבה. ניגשתי, המומה מכדי לפצות את פי, ופתחתי את חלון חדרי. בריחוף עדין עשתה מסעה אל עבר מיטתי, מותירה אחריה שובל כסוף של ניצוצות, וקוראת לי אלייה.
כשהייתי בת שש ציירתי עפיפון בגודל ענן. צבעתי אותו בכל צבעי הקשת, כשהצבע הבולט מבינהם היה ירוק. הייתי גאה בציורי זה שלי. הצגתי אותו בפניי משפחתי בחיוך, כשם צייר המציג את יצירת המופת המוגמרת שלו בתערוכה יוקרתית מאין כמוהה, לכל היותר. מכל החיוכים חסרי הסבלנות שלהם זכיתי, לעולם לא אשכח את תגובתו של סבא. הוא שלח את ידו בעדינות אל חבל העפיפון המסולסל שציירתי - כאוחז בו באמת, ואמר שכך עליי יהיה לתפוס בכל הזדמנות אשר תגיע בחיים. לאחוז ולא להרפות, כדי להגשים אותה, כרצוני.
אז אולי לאחר אינסטינקט ההלם הראשוני, בכל זאת, לא בכל יום פיה בעלת כנפיים ירוקות מתיישבת על מיטתך כאילו היה זה הדבר מובן מאליו, ומציעה, כשני אנשים היושבים על כוס קפה, להצטרף לגור על הכוכב שלה, יכולתי לרגע אחד צלול לחשוב על ההצעה ברצינות.
כפי שאתם ודאי משערים לעצמכם – דיאלוג המבט ההמום שלי והחיוך השקט שלה נגמר מהר יחסית. שאני אפסיד להכיר חיים על כוכב זורח? לא. כמובן שבחרתי ללכת עם זואי. או כפי שסבא אמר לפני כמה שנים טובות – לאחוז בהצעה. כל מה שנותר עליי לעשות עכשיו, הוא לא להרפות ממנה. אגב, כנראה שזו לא הולכת להיות משימה כל-כך פשוטה. בכל זאת, כמה פעמים בחיים כבר יצא לכם להיתקל באדם מעופף בעזרת חוט של עפיפון?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
