 כינוי:
בת: 29
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | | 27 | 28 | 29 | 30 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 4/2008
פוסט סגירה שכזה..
כן טוב, אז למרות הכל החלטתי שאני סוגרת.
לפחות לעכשיו.
נמאס לי כבר מכל זה, באמת שזה כבר יצא מכל החורים..
ולמרות שהנה, בפוסט סגירה הזה יש לי מלא הירהורים וחרטות, אבל אני חושבת שלכרגע זה הדבר הכי נכון לעשות.
ואני מאוד אוהבת לכתוב פה, באמת, אבל זה כבר הגיע למצב שאי אפשר.
וככה זה.
אז אולי יום אחד תמצאו אותי שוב, אם אני אחליט לפתוח אחד.
אבל בינתיים, אני לוקחת הפסקה כזו.
לכל דבר יש סוף, לא ככה?
ואני חושבת שהסוף הזה טוב. ;]
ומזה עצוב לי לסגור, אתם לא מבינים בכלל.
אבל.. זהו, אין מה לעשות.
ככה זה.
כי זה סופו של כל בלוג.
אוהבת אתכם אהובייייים
Yuval Bitch
| |
חם ליייי!!
סורי, הייתי חייבת לפרוק. :]
מאיפה החום הזה נחת עליי לעזאזל?! |:
נראה לי אני אסגור את הבלוג.
אין לי כבר כוח אליו..
לא יודעת, אני ממש לא יכולה לכתוב פה את מה שאני מרגישה, סתם חירבושים כאלה למיניהם.
כי יותר מדי אנשים קוראים פה, פשוט יותר מדי.
אני חושבת שאני אסגור אותו, אני אקח טיפה הפסקה.
או שנעביר אותו? נראה..
אבל בינתיים די נמאס לי מכל הסיפור הזה.
אבל בסדר, עוד שום דבר לא בטוח, וזה ממש לא פוסט סגירה..
אבל אולי הפוסט הבא יהיה כזה... נראה כבר ;]
אזזז עד אז,
ביי שמניייים. 3>
Yuval Bitch
| |
אוף כוסאמק.
עד שכל הדברים הטובים נוחתים עליי במכה, עד שסוף סוף אני מתחילה באמת להיות מאושרת, הכל מתרסק.
מתפוצץ, נשבר מתפרק לי מול העיניים.
והכל למה? כי אני מטומטת. כי אני לא חושבת על המעשים שלי ועל ההשלכות שלהם.
אני לא חושבת על ההורים שלי, שחיים בתקופת הביניים בתוך בועה שהבת שלהם בת 5.
אז כן, שיקרתי להם, וזה הדבר הכי נורא לעשות עם ההורים שלך. זה נורא לשקר, בכללי. ועוד להורים שלך? שנותנים בך כל כך הרבה אמונים, וסומכים עלייך? זה פי אלף יותר נורא.
ואני מבינה את החומרה של המעשה. באמת. הרגשתי כל כך חרא עם כל מילה שהוצאתי מהפה. ידעתי שאסור לי לעשות את זה, פשוט אסור. שאני אתחרט על זה אחר כך. אבל לא, המסיבה הזו עמדה בראש סדר העדיפויות שלי. היא הייתה כל כך חשובה בשבילי....
אז שיקרתי להם, כמו מקצוענית. המצאתי משפטים על הדקה, שלפתי תשובות כאילו כלום. עשיתי עבודה מושלמת, זייפתי שיחות טלפון, זייפתי בכי, צעקות, צחוקים ושיכנועים. הכל עשיתי, הכל. הכל, רק בשביל להגיע למסיבה הזאת. וכן, אני מבינה עם כמה פגעתי בהם, באמון שלהם בי. אני מבינה עד כמה נוראית הייתי, ומה גרמתי להם להרגיש. כשישבתי איתם, וחטפתי את ההאשמות ואת העובדות הנוראיות שאבא שלי אמר לי, ולראות שם את אמא שלי, שותקת, בוכה. פגועה יותר מתמיד. זה היה נורא. זה היה הלקח שלי. לדעת, שגרמתי לאנשים שהכי אוהבים אותי בעולם, לאנשים שייקריבו את עצמם בשבילי, לאנשים שייצרו אותי, לדעת שפגעתי בהם, שגרמתי להם לאכזבה, צער, עצב.. זה? הלקח, העונש, איך שלא תקראו לזה. אבל זה הספיק לי. הבנתי טוב מאוד מה עשיתי.
אבל לא, הם היו חייבים לתת לי עונש, וזה בסדר, אבל העונש הזה כל כך לא. 4 שבועות, חודש פחות 3 ימים, 28 יום, בהם אני לא יוצאת. כולל חופש פסח, כולל הכל. זה לא הזיז להם, או יותר נכון לו. הוא היה כל כך פגוע, כל כך עצבני. לא היה אכפת לו מכלום. ואני עומדת שם, מתחננת בעיניים דומעות שלא יעשו לי את זה. שייתנו לי את העונש אחרי פסח, שיאריכו אותו ל10 שבועות. אבל אחרי פסח, לא להרוס לי את החג, את החופשה שאני מחכה לה מתחילת השנה. אבל לא, הוא היה כל כך פגוע, הוא היה חייב לצאת גבר, להגיד את המילה האחרונה. להראות שהנה, הוא מעליי, הוא שולט בי. הוא יגיד לי מה לעשות והוא זה שייקבע.
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לא יכולתי להסתכל להם בעיניים, גם בגלל כל השקרים וגם בגלל הרוע שבהם.
רוע, פשוט רוע. רוע לב. איך הם יכולים לעשות את זה?! איך?! זה בכלל לא נקלט. פאקינג 28 יום. פאקינג כל חופשת פסח. בלי רחמים. ולא, זה לא מגיע לי.
עבר מאז כולה שבוע, שהרגיש כמו נצח. נשארו עוד 21 יום בערך.. כבר אין לי כוח לספור. כל יום עובר כמו נצח, כל היום בבכי על הכרית. היא כבר ספוגה מרוב דמעות. כל יום מחדש, צעקות, התחננות, סצנות, בכי. בחיים שלי לא בכיתי ככה. אפילו עכשיו אני בוכה. ואמא, אמא שלי, שלא יכולה לראות אותי ככה. זה אבא שלי מכניס לה את הקשיחות הזו. היא לא כזו, קשה לה לראות אותי ככה. עם אבא שלי אני כבר לא מדברת. שבוע שלם לא אמרתי לו אפילו מילה, חוץ מהיום, שאמרתי לו שבת שלום, בקידוש.
והכי מטריף אותי? זה אלוהים. הוא יושב לו שם למעלה, יודע טוב מאוד שזה לא מגיע לי. רואה טוב מאוד איך אני סובלת, איך אני עוד שנייה מנסה להתאבד. איך כל יום כמויות של דמעות יוצאות ממני. אבל הוא יושב שם, ושותק. נהנה לראות אותי בוכה? לא נראה לי. אבל בכל זאת, הוא לא עושה עם זה כלום...
וכן, הפוסט הזה מאוד חופר, ומי שלא רוצה, לא חייב לקרוא. אבל הייתי חייבת להוציא את החלק הכי קטן בסיפור הזה החוצה. אני כבר לא יכולה לשמור את זה בפנים. הייתי חייבת לדבר. ורובכם וודאי לא יבינו, עד שלא תעברו את זה לא תבינו. וזה לא נשמע כזה נורא, אני יודעת, כולה חודש מסכן. אבל זה נוראי, אי אפשר לתאר בכלל.
אני לא מאמינה שההורים שלי, שאמרו לי בעצמם שהם יעשו הכל על מנת שאני אהיה מאושרת, ההורים האלה שכל כך אוהבים אותי, יכולים לראות אותי ככה, במצב הזה. ולדעת שכל מה שעובר עליי? זה בגללם.
 Crushed
מה שכן מעודד אותי זה החברות המדהימות שיש לי.
שאני כל כך כל כך אוהבת. אתן כל כך הכל.
בזכותכן אני עוד חיה איכשהו. כי לנשום אני חייבת, אבל לחיות באמת באמת? זה רק בזכותכן מדהימות שלי.
אתן הכל, הכל הכל הכל. הכל בשבילי. ואני? כל כך אוהבת אתכן.33333333333333>
ומה שעוד יותר מעודד אותי? זה שאני נמצאת כרגע עם אהבת חיי.
עם הבנאדם שאני אוהבת כל כך הרבה זמן, שהוא, ואני? חברים עכשיו.
ואני כל כך אוהבת אותו. לראות אותו עושה לי טוב. האסאמאסים וההודעות, עושים לי טוב על הלב.
אני יכולה להגיד בשמחה, שהוא? שלי.
שלי יש את הבנאדם המדהים הזה, שאני זכיתי בו.
כן, מותר לי להשוויץ, יש לי אוצר ביד.
כל כך חיכיתי לרגע הזה, שנהיה ביחד, והנה, הוא קרה.
ואני? מתקשה להאמין, מתקשה לקלוט.
זה לא מציאותי בעיניי.
ממש כמו חלום שהתגשם. ;]
אז אבי אוסי? אם אתה קורא פה [וראיתי שפוסט קודם קראת] שתדע שאני אוהבת אותך הכי שבעולם הזה.
כי באמת שאני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדייך. אתה כזה מדהים, ואני כל כך מטורפת עלייך.
עושה לי טוב רק להגיד את השם שלך.
אני כל כך אוהבת אותך, כל כך.
33333333333333333333333333333>
כמה שאני אוהבת אותך. 3>
אני מקווה שכל החרא הזה יעבור מהר.
כי נמאס עליי, נמאס לי שכל פעם שאני מרגישה טוב, שאני שמחה, כמעט מאושרת,
מגיע משהו, שחייב לקלקל לי את השמחה.
למישהו שם למעלה פשוט כואב לראות אותי מאושרת הא? \;
אז עד לפעם הבאה,
אוהבת אתכם קופיייייים. 3>
Yuval Bitch
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
