 כינוי:
בת: 30
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2008
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | 1 | 2 | | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | |
הבלוג חבר בטבעות: הוסף מסר | 2/2008
כמו רכבת הרים.
רגע אחת טוב, אני מאושרת ושמחה, שנייה אחר כך אני בדיכאון.
אני לאיודעת מה נסגר איתי בזמן האחרון. אולי זה קשור איכשהו למזג האוויר ההפכפך.
אני באמת שלא יודעת.
וזה עוד אחד מהדברים שמעצבנים, ה- אני 'לא יודעת' הזה. למה אני לא יכולה לדעת? למה תמיד אני צריכה להיות באיזושהי אי וודאות מסויימת?!
שנייה אחת אני מחייכת (חיוך אמיתי, כן?), צוחקת, שמחה, רוקדת. ובשנייה שאחריה אני יכולה לשקוע בדיכאון הכי עמוק, להיות חסרת חשק ומצב רוח.
באמת שכמו רכבת הרים, יש עליות ויש מורדות.
ובכל עלייה הפרפרים בבטן קופצים. שמחים, מאושרים, אבל עם זאת גם מחכים לירידה. יודעים שהיא תבוא, הם מצפים לה.
ובכל ירידה הבטן מתהפכת, הקרון יורד ויורד לא רואים את הסוף.
לפעמים, אי אפשר לדעת אם תבוא ירידה אחרי העלייה, אם תבוא עלייה אחרי הירידה, או שהסיבוב ברכבת ייגמר.
אי אפשר לראות את ההמשך, את הקצה, את הסוף.
יש ערפל, הכל לא ברור. הרכבת בנויה כך שלא תוכל לראות את ההמשך. הכל חושך.
אתה לא יודע מה ייקרה בהמשך. אתה מרגיש חסר אונים.
החוסר וודאות הזה מתסכל אותי, ואין שום דבר שאני יכולה לעשות בנידון...
ציירת ציור, יפהפה. ציור זוהר, מקושט, מלא כוכבים נוצצים.
הציור הזה כל כך שמח ומאושר, כל כך.
כל יום אתה חוזר הביתה רק בודק שהציור בסדר.
מנקה אותו על הקיר, מצחצח את המסגרת שלו.
רק שלא ייהרס.
אתה כל כך אוהב אותו.
אתה בטוח ששום דבר לא ייקרה לציור, אתה כבר כל כך רגיל אליו.
הוא מובן מאליו מבחינתך.
יושב לו שם, תלוי על הקיר, ממוסגר.
יום אחד, שחזרת הביתה, ראית שהמסגרת של הציור התנפצה והוא כולו נרטב ונמרח.
חלק מן הציור עוד אפשר לראות, זכר לציור היפה שהיה.
רוב הציור כבר כולו מרוח והרוס, טיפות המים שוטפות את הצבעים בציור אחריהן, הורסות אותם.
אתה מנסה לתקן את הציור במהירות הכי גדולה שאפשר.
אתה מנסה לתת את כל כולך לציור הזה, באמת שהשתדלת.
אתה מייבש, מנגב, תולה, מיישר, מוחק. הכל אתה תעשה בשביל הציור הקטן הזה, הכל.
אבל הציור בשלו, ממשיך להירס תוך כדי.
לא משנה כמה תנסה וכמה תשתדל, הציור יהרס, גם אם תמשיך לנסות ולתקן אותו.
הציור נקרע, מתחיל להיקרע מהאמצע לכיוון הצדדים.
אתה נלחץ, ממהר. קונה דבק חם, דבק פלסטי, דבק סטיק, דבק מגע.
אפילו סופר גלו קנית.
קנית עוד מיליון ניירות לנסות ולתקן את החור.
אבל החור ממשיך וממשיך לגדול, כמו בדרך קסם.
הציור כמעט וכולו נהרס, ואין שום זכר לציור הזוהר והשמח שהיה.
אתה משתדל, ומנסה, זה כאילו שהציור לא רוצה לחזור ל'שלמות' שלו.
כבר הזמנת 5 ציירים ו4 עובדי מלאכת יד.
אף אחד לא הצליח לתקן את הציור, לא משנה כמה ניסה.
ואתה ממשיך וממשיך להשתדל בשביל הציור, מדבר אליו, מתחנן שיחזור לקדמותו.
אך דבר אינו עוזר, הציור בשלו, ממשיך וממשיך להיקרע.
מה שלא תעשה אתה רק תהרוס אותו יותר.
אתה מנסה לעבור על הציור בטוש זוהר.
אבל אתה רק הורס אותו יותר.
הוא לא רוצה לחזור ולהיות ציור יפה, איכזבת אותו. למרות שכל מה שעשית היה לעזור לו.
החור גדל וגדל, וכמעט שלא נשאר ציור.
יש חור אחד גדול וחלקים קטנים של דף לידו.
על חלקיקי הדף שנשארו ניתן עוד למצוא צבעים קטנים מרוחים, מעט נוצצים, שמזכירים לך את מה שהיה.
אבל החור הגדול מתקרב אליהם, להשמידם.
יש חור גדול בציור, חור ענק.
את החור הזה אתה כבר לא תוכן לתקן, לא תוכל לעולם להציל את הציור.
אתה חושב... מתלבט...
אולי כבר הגיע הזמן, להכין ציור חדש..
גאד, כבר סופשבוע.
תכף נגמר חודש פברואר, מתחיל חודש מרץ.
עוד מעט פורים, אחריו פסח.
החופש הגדול כבר מציץ בחור המנעול.
רק שיגיע כבר, אני צריכה מעט שקט... לא הרבה.
אני צריכה זמן.
אני חושבת שהמצב מתחיל לאט לאט להסתדר.
נקווה לטוב.
שיהיה... סופשבוע רגוע (בגלגל"צ.. רגוע... XD)
באמת עכשיו, תנצלו את הסופשבוע הזה.
כי אחריו יש שבוע שלם לחכות...
אוהבת אתכם.
Yuval Bitch
| |
וואי לא עידכנתי פה הרבה זמן. סליחה. זה לא שאין לי זמן, כי אני יכולה למצוא את הזמן לעדכן אבל זה לא מסתדר לי... כנראה שבזמן האחרון די הזנחתי את הבלוג כי אני מעדיפה כרגע לעשות דברים אחרים מאשר לעדכן. אבל אני בטוחה שבתקופה הקרובה אני אעדכן פה הרבה... או לפחות אני מקווה ככה. כי אני כן צריכה את הבלוג הזה, מאוד. 
יום האהבה חלף לו, וכמובן, כמו תמיד, אני לבד.
הוא לא שם עליי בגרוש, אני לא מעניינת אותו.
טוב, כאילו למה אני מצפה? כל עוד היא בשטח, אין לי למה לקוות.
כי כל פעם משהו חדש אחר צומח,
אני מרגישה טוב, שאנחנו מתקרבים...
ואז, כמו תמיד, קורה איזה משהו, בין אם זו היא או בין אם זה מישהו אחר,
ואז אני שוב נובלת, נשברת.
כל פעם מחדש.
כבר כמעט והפסקתי לצפות, לקוות.
כי כן, אני לא אשקר, תמיד יש שם איזה רגש כזה, שמחכה, שמצפה,
אבל אני כבר למדתי מהטעויות של עצמי, וגם משל אחרים.
למדתי שאין סיכוי שמשהו ייקרה בעולם הזה אלא אם כן אתה תתערב. אם לא נזיז עניינים בעצמנו, נילחם בשיניים,
כלום לא יעבוד פה.
וחבל שזה ככה. ולמה זה קורה?
כי כולם פה תינוקות. כל העולם הזה מתנהג כאיזה ילד בן 3.
פשוט ילדים קטנים. זה כבר פתטי. |:
קיבלנו תעודות. התעודה שלי הייתה מעולה! לא היה ציון אחד מתחת ל93, והיו לי ארבע 100! ממוצע 97!! יאייי (: I'm so Happy!!! לא ציפיתי לתעודה גרועה, אבל התעודה הזאת באמת שהפתיעה אותי. D: 
מממממ מה עוד יש לי לספר.?
אה כן.
אני מרגישה הרבה יותר טוב עכשיו, אני יכולה להגיד בהחלט שאני שמחה.
נכון, כמו שאמרתי וחפרתי לכם בכל הפוסטים שלי, אני אף פעם לא אהיה מסוגלת להיות מאושרת ב100%.
תמיד יהיה איזה מחסום.. כנראה שככה זה, לא מגיע לי.
אבל בכל זאת, אני כן מרגישה הרבה יותר טוב.
אני יותר שמחה, אני מסתכלת על החיים בצורה שונה.
הכל זה בזכות החברות המדהימות שלי.
כ-ל החברות. גם אלה שבטוחות שהפוסט הזה לא קשור אליהן בכלל, אז תדעו שהוא כן.
כי בזכותכן אני מצליחה להחזיק את עצמי על הרגליים,
אתן נותנות לי תקווה. כן, פשוט ככה- תקווה.
כל פוסט שני בערך, אני חופרת על כמה שיש לי חברות מדהימות.
אז אולי אתם כבר משועממים, ואם כן,? אני מרשה לכם לדלג על הפסקה הזאת.
כי באמת, החברות שלי זה הכל בשבילי, וברצינות שאני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיהן.
וחשוב לי לכתוב עליהן, להגיד להן תודה. גם אם זה בפעם ה-1000000.
I don't care; (:
אמנם, למרות שאני מאושרת, אני מרגישה ריקנות בפנים.
כאילו אני מאושרת אבל זה הכל זיוף.
אני מרגישה ריקה, ריקה מבפנים. אני לא מרגישה כאילו קרה איזה משהו חשוב שאני צריכה לכתוב עליו.
וזה עצוב, בשבילי, לא בשבילכם.
כי אני ריקה מבפנים, וזו הרגשה נוראה, תאמינו לי.
אבל כרגע אני מעדיפה להדחיק את זה ולהתמקד באושר כביכול, שלי.
בזה שעכשיו, היום כרגע, אני שמחה.
כי למדתי לחיות כל שנייה בחיים שלי כאילו זו השנייה האחרונה.
כי את הגלגל אי אפשר להחזיר בחזרה, והזמן ממשיך לחמוק לנו מבין האצבעות.
צריך לנצל כל רגע, להתמקד בו, ולא לחשוב כל הזמן על הרגע הבא.
כן, נכון, צריך לחשוב על העתיד, על ההשלכות וכל זה, אבל אם אנחנו נחכה ונחייה לרגע הבא, אז אנחנו בעצם לא נחייה ברגע הזה.
תחשבו על זה.
אוחח תקופת המבחנים והלחץ עומדת בפתח. שולחת קרניים קטנות, שמזהירות אותי מראש. בקרוב אני כבר לא אוכל לנשום; מבחנים, עבודות, שיעורים, לחץ, לימודים. מה עם זמן לחיות קצת הא? ברררר, אני רק חושבת על התקופה הזאת שתבוא ואני חוטפת בחילה.   שיהיה לכולנו שבוע טוב ומבורך שכזה. Yuval Bitch | |
עריכה 12.2
15:36
גאד, אני חייבת להיכנס לכאן.
מדוזה ביצ' שלחה לי הרגע סרטון, על ילדה מרוסיה ששכבה עם מישהו והדביקה אותו באיידס.
הוא שלח את החברים שלו להרביץ לה עד שהיא מתה, והנבלות גם צילמו את זה.
אתם חייבים לראות- והמלצה שלי, אל תאכלו לפני זה או תשתו.
כי אני הקאתי.
S:
http://kp.ua/daily/290108/17028/
"ככה כמו שאני , כמו שהבטחתי לעצמי אני לוקחת שוב את עצמי בידיים .ככה בלי חלומות , בלי טעויות של מתחילות בלי ערימות של ציפיות עד השמיים .ככה כמו שאני , כמו שהבטחתי לעצמי אני לוקחת את העניין ברצינות .ככה בלי מהומות , בלי להוסיף משמעויות אני לא מוותרת על ההזדמנות .למה עד שהגעתי , עד שנגעתי קצת נעלמתי , קצת השתגעתי ?לא שהייתה לי ברירה פשוט ככה יצא , ככה יצא , ככה היה..."[[השיר של איתי/ איה כורם]] החלטתי שאני לוקחת את עצמי בידיים. די כבר, חלאס להרגיש מסכנה, לרחם על עצמי. זה מוריד אותי, מחליש.אני לא רוצה לגמור ככה. לא רוצה להיות באותו המצב שהיא נקלעה אליו.כמה טעויות אני יכולה לעשות? כל פעם שאני עושה משהו תמיד יש מישהו שנפגע מזה, שיוצא נעלב. למה זה ככה?! אני לא יכולה יותר. אני מרגישה כאילו נועדתי לעשות לכם רע. נמאס לי מזה כבר. אני שונאת את עצמי על זה. אני לא יודעת מאיפה זה יוצא. הרי לכל אחד מאיתנו יש יצר רע, והחוכמה היא להתגבר עליו, להתגבר על האגו.אני לא רוצה ליפול, הו לא, לא שוב.לא רוצה, אני יותר חזקה מזה, זה החיים שלי, הטעויות שלי והבחירות שלי.אז אתם שם? די לנסות ולשלוט לי בחיים.&nbsp;אבל שאני מסתכלת על זה? ת'אמת שעכשיו המצב מתחיל להשתפר. אני לא רוצה שוב לפתוח פה לשטן, כמו שעשיתי פעמים רבות, אבל אני מרגישה יותר טוב נפשית. החברות מחזיקות אותי, באמת תודה. אני כל פעם מופתעת לטובה מהנכונות שלכן לעזור ולגרום לטוב. אני לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיכן. אתן כמו רשת כזו בעלת 80 שכבות. שגם אם שכבה אחת נקרעת יש מתחתיה עוד מלא שכבות שיימנעו ממני ליפול אל התהום. אני אוהבת אתכן כמו שלא אהבתי בחיים. כי אתן הכל בשבילי, באמת. גאד אני כל כך מבולבלת. שנייה אחת אני שמחה, צוחקת מאושרת, ובאמת מחייכת חיוך אמיתי. חיוך מהלב זוהר נוצץ. אני נהנת הכי שבעולם, אני שמחה אני צוחקת, והכל אמיתי. לא רק כדי שלא יישאלו או רק כדאי לעשות כאילו. אלא באמת, אני מראה לעצמי שאני מאושרת. אבל שנייה אחר כך אני דיכאונית. אני מאשימה את עצמי בכל מה שקורה וגם במה שלא, ואני מרגישה שאין טעם לחיים. אין לי ריגושים, הכל צפוי והכל מובן מאליו. אני מבולבלת, מתוסכלת, משתנה. אולי אני פשוט מתבגרת?...אני מבטיחה לעצמי כל כך הרבה הבטחות, ואני גם מבטיחה לעצמי שאני אקיים אותם, כי זה מגיע לי אחרי הכל.. לא?אני אתן לזמן לעשות את שלו, לדברים להירגע ולנוח מעצמם. אני אראה לאן אני מתגלגלת, אני אהיה ספונטנית. אני אהיה חדשנית ובוגרת. אני אהיה מקורית, אופטימית, שמחה, חכמה, ומתוחכמת. אני אלמד מהחיים, אלמד מכל שנייה ושנייה. אבל הכי הכי? אני אהנה מהחיים.תקופה חדשה מבצבצת בדלת, מציצה. והנה הופ, היא נכנסה.הנה התחילה לה תקופה חדשה, טובה. יובל חדשה.
 שיהיה לכם יום טוב אנשים. יובל 3> | |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
