דווקא החלטתי להתחיל עם סיפור בהמשכים שכתבתי.

לא יודעת למה, אבל על ההיכרות הראשונה, רציתי לחלוק איתכם מה עובר עלי בימים האחרונים.

פרק 1.

היא הגיעה.

זה היה מקום מקסים.

"נו, איך?", שאלה מאי.

"מדהים, מקסים, נפלא..", ענתה נויה, מוקסמת.

היה זה המקום שלה.

איך שהגיעה הרגישה זאת.

הגלים היו קטנים, היכו בחוף בעדינות מוגזמת, אך מפליאה.

היה שקט, דממה.

קולם של הגלים המכים את החול הזהוב הידהדו ברחבי החוף.

"יאללה, בואי נעוף מכאן, שורפות לי הרגליים", קראה מאי.

"רק עוד רגע..תלכי את. אני כבר יגיע לבד, הסבירו לי איפה הבית החדש", ענתה נויה, בשקט, מתאימה את עצמה למקום.

"את בטוחה?", שאלה מאי, נחושה ללכת. 'למי יש כוח לילדה הבלונדינית, החדשה?' חלפה בה המחשבה.

"כן, כן, לכי. אני רואה בעיניים שלך שאת כל כך רוצה ללכת", אמרה.

מאי הלכה, השאירה את נויה לבד.

זה מה שהיא רצתה ברגע זה, להישאר לבד, להקשיב ל"רעש" של הים.

היא רצה לאורך החוף, וכשהתעייפה נשכבה על החול בעודה בועטת ברגליה, מעיפה חול לכל עבר.

שערה הזהוב התערבב בחול, שהיה גם הוא זהוב.

היא עצמה עיניים.

שקט, שקט, שקט.

אולי היא נרדמה, היא לא יודעת, היא לא מרגישה.

היא בת 15, גיל כל כך יפה.

היא עברה דירה, היא בכתה, היא השתוללה.

הוריה רבים מאז שהיתה בת 12, אפילו באירוע בת המצווה.

הם לא מסכימים להתגרש, כי דודה רחוקה ועשירה, תביא להם סכום מכובד, בצוואה, כאשר היא תמות, מה שנראה כל כך רחוק.

ובינתיים, בבית, היא סובלת.

כל יום, מחדש, מריבות, בכי, מריבות ובכי.

לא, היא לא יכולה לחיות ככה.

אבל פה, בים, היא ילדה אחרת.

היא ג'ינג'ית, בעלת עיניים תכולות, הוריה עשירים וגרים בווילה גדולה ומפוארת, בשלום.

יש לה משרתים, טבחים.

היא לא צריכה לסדר כלום, לא צריכה לנקות.

היא מאושרת.

-

נויה היא ילדה רגילה, נערה.

יש לה שיער זהוב, כספלי המלכה.

עינייה הצופות ירוקות ורגועות.

אפייה סולד ועורה שזוף.

יש לה הורים, כמו לכל ילד.

רק שההורים שלה רבים כל הזמן.

הדודה שונפיר, הבטיחה לתת להם סכום מכובד מכספה, כאשר תמות.

המוות שלה נראה רחוק, רחוק מתמיד.

אך היא תתן להם את כספה, כל עוד ישארו זוג, והם זקוקים לכסף הזה.

ובינתיים נויה סובלת.

היא רק מחכה ליום שדודתה תמות, היא היתה אישה רעה - הדודה.

אין לנויה אחים.

פעם היה לה אח, גדול, יפה כל כך, שכיום הוא..

כן, הוא מתחת לאדמה.

בצבא הוא מת, פשוט מת.

בלי שום מילים מיותרות.

-

"איפה היא?! איפה??" צעקה אמה של נויה.

"תירגעי כבר רוח'לה הזקנה, היא עוש מעט תחזור", הוא קרא לעברה.

"אל תקרא לי רוחל'ה, ובטח שלא זקנה!", היא ענתה לו בחוצפה, חוצפה מיותרת.

"את לא תתחצפי אלי, הא?!", תפס את ידה בחוזקה.

"איה..", גנחה, "אני מצטערת", לחשה. אם נויה היתה יודעת איך אביה מרביץ לה..עדיף שלא תדע.

הוא עזב את ידה.

שני פסים עבים ואדומים הופיעו על פרק ידה.

"ועכשיו, אני - לא הרבצתי לך. את נכווית המתנור", הוא אמר במבט ערמומי.

"או..אוקיי", היא ענתה מפוחדת.

"מה קרה לך?", שאל שימי (האב).

"אני..נכבתי מהתנור", לחשה, דמעות בעיניה.

"טוב מאוד, טוב מאוד. שום מילה על המכות, שמעת?!", התקרב אליה עם אגרופו.

"כן, כן - בטח", היא נרתעה לאחור. 'אי אפשר להמשיך עם החיים האלו יותר!', חשבה לעצמה.

.. . .

נו, איך הפרק?

חח.

לא, חס וחלילה -

לא קרה לי שום דבר מפה!

תודה לאל.

טפו טפו טפו.

. . ..

בלוג חדש.

כן.

לא, זה לא הבלוג הראשון שלי.

היו לי עוד הרבה לפני.

היו הרבה דברים לפני.

היו מריבות.

פתחתי בלוג.

בעילום שם.

אולי,

מתישהו אני יגלה,

את שמי האמיתי.

זהו שם מיוחד-

רק נתתי רמז,

קטן.

הוא קשור לאור.

עוד רמז,

פיצפון.

הסקתם מסקנות.

 אז מה דעתכם?

. .. .

היום יום האהבה.

LOREAL