תאווה היא חטא

עברו חודשיים וחצי מאז שעדכנתי פה. במהלך החודשיים וחצי הללו הרבה קרה, וכמעט כלום.

קיבלתי את כל הציונים שמגיעים לי, והייתי דיי מרוצה. מגיע לי מצטיינת דיקן, ממוצע 95. 

אני מקבלת רכב משלי בעוד יומיים.

העמקתי את הנתק עם חברות שלי, וכעת אני גלמודה לגמרי.

התחלתי לעבוד בעבודה חדשה

שמנמני עברה לגור אצלי לחודש, וחזרה לביתה לאחר ריב ממושך עם הוריה.

גולת הכותרת- השמנתי. לא מפתיע אף אחד, כי אכלתי כמו בהמה. כלומר, כהרגלי הנפלא מזה שנתיים שהביאני למצבי העגום זה עתה- דפקתי לעצמי יום יום את המטבוליזם בכך שאני צמה במשך יום שלם, מגיעה הביתה ב22:00 ואוכלת הכל, ובסופי השבוע בליסה אינסופית.

איך קיבלתי את הבומבה וחזרתי לבלוג? ובכן, הרגליים שלי התחברו, פשוטו כמשמעו. הירכיים שלי הפכו לירכיים של בת ים, אך בלי החינניות הנלווית למצב. לא חגגתי את ראש השנה, משום שהשמלה לא ישבה עליי טוב.הבטן בלטה בצורה מזוויעה, ורציתי למות. נראיתי כמו פרחה שמנה.נפלתי מול המראה בעצב, והתחלתי לבכות בכי מר במשך שעה. לא יצאתי מהחדר לחג, והרסתי גם לשמנמני את החג. לאחר הבכי נרדמתי. חידה נושאת פרסים: מה עשיתי לאחר שהתעוררתי מהשינה? נכון מאוד, אכלתי, כמות ענקית, בעודי מבטיחה לעצמי שמחר יום צום. כמובן שגם יום לאחר מכן לא צמתי.

הגעתי למסקנה באחד הימים האחרונים באוטובוס, כי עברתי על כל הקשת של הפרעות האכילה על כל גווניה הבוטים. התחלתי באנורקסיה, עברתי לבולימיה וכרגע אני אכלנית כפייתית. כאחת שחוותה את כל שלושת העניינים, ברצוני לומר כי האנורקסיה הביאה לי הכי פחות סבל, אך אני סבורה כי אני מבוגרת מדי כדי לשוב אליה, זו כבר לא אני. הלוואי ויכולתי.

מה התוכנית שלי עכשיו? אוכל- כמה שפחות. התחלתי ליטול כדורי דיאטה פגי תוקף שקניתי בארה"ב לפני שנתיים, וחזרתי ליטול גם את חוסם הריאפטייק של סרוטונין הנפלא שלי, שאמור לעשות אותי בכיינית פחות ורעבה פחות. בשום פנים ואופן לא לצום. לא לצום, לא לצום, לא לצום כי את תשברי.

אני רוצה עד נובמבר לרדת מה70 המכוער הזה, אני לא יכולה לסבול אותו יותר. למה בגיל  18 לא יכולתי להעריך את ה-50 שלי,למה?למה הייתי טיפשה ולא נהניתי ממנו.