כחול ולבן

אני לא אוהבת עצות. תמיד התנגדתי "לעייצס" שניסו לתת לי במשך חיי. העדפתי להגיע למסקנות לבד בלי התערבות ועל כך שילמתי על הטעיות שלי. בכלל אני מעדיפה לקרוא להם רעיונות. למילה עצה יש קונוטציה שלילית, רעיון נשמע יותר אופטימי.

אם מישהו בא אליך עם רעיון אתה מוכן יותר לשמוע מאשר עצה.

כשאני מנסה לייעץ לילדיי הם בדרך כלל לא מקבלים את העצה כי רוצים ללכת בדרך שלהם. לפעמים, אנו כהורים, צריכים להניח להם.

למרות זאת אחת מן העצות המשמעותיות בחיי שקיבלתי מהוריי היתה  בגיל 18 - להצטרף לשנת שירות של בני עקיבא בקיבוץ ולעלות לארץ ישראל . עצה זאת שינתה את מסלול חיי. העצה לא נשארה עצה אלה הפכה להחלטה. כך החתיל הרומן שלי עם המדינה.עם כל הקשיים שבתחילת הדרך של תרבות ושפה זרה ולא מעט בדידות לא הצטערתי לרגע שאימצתי את עצת הוריי. כאן פגשתי את בעלי, ילדתי ומגדלת 4 ילדים ובניתי חיים מאושרים ומוצלחים. בעקבות ה"עצה" הגיעו לארץ גם הוריי והאחים.

אף על פי שאני שונאת "עייצס" זאת היתה העצה הטובה ביותר.  

פרוייקט "הר העצה הטובה" חומות של תקוה