כחול ולבן

השבוע היה רב-דורי - ביקרנו אצל בני הבכור ושיחקנו עם הנכדים המתוקים,ביליתי יומיים עם אבי (בן 91) בבית חולים ויצאתי לטיול המפורסם עם בתי הגדולה.

הפעם אתמקד באבי - אדם מיוחד, עצמאי,פיקח עם חוש הומור.

הוא היה צריך לעבור ניתוח עיניים גורלי שיחזיר לו את מאור עיניו.

ביום ראשון העברנו ניירות מפקידה אחת לשניה. למזלנו בעלי התעסק עם הביורוקרטיה ואני ישבתי עם אבי בקפיטריה ופרוזדורים שונים.

למחרת התייצבנו, אבא ואני, ב 7.45 בבוקר במחלקת אשפוז יום . שנינו היינו מתוחים ושוחחנו מעט. הוא התבקש להתפשט וללבוש חלוק ללא סגירה בגב, כובע ונעליים מנייר ולשכב במיטה. כל החולים לאותו יום שוכבים ומחכים לתור שלהם - כמו רובוטים, חסרת אונים לחלוטין, ללא זהות, קצת לא אנושי. המחלקה שקטה ומאורגנת להפליא והאחיות היו סימפטיות . 

כעבור שעה אבי הוכנס לחדר ניתוח ואני יצאתי מבית החולים לנשום אויר צח. מצאתי פינה שקטה עם צמחייה וספסלי עץ. שם ישבתי עם כוס תה וספר ונרגעתי מהמקום הסטרילי ומלחיץ הזה שנקרא בית חולים. קשה לי להיות בבית חולים, אני לא עומדת בריחות ובמראות של חולים מסכנים. לאחר כ40 דקות חזרתי לחדר המתנה והרופא יצא להודיע לי שהניתוח עבר בהצלחה. גם אבא מיהר להתלבש, שתה ואכל אחרי הצום וכעבור שעה היינו בדרך הביתה... עד לפעם הבאה בעין השניה.

לא קל לבני דורנו - דור הסנדויץ - לטפל בהורים שמזדקנים, בילדים שמתבגרים ונכדים שנולדים. אני מרגישה שמושכים אותי מכל הצדדים ותמיד יש בי רגשי אשם שאין מספיק זמן להקדיש לכולם.

ביום חמישי לקחתי חופש וכיפתי עם בתי בטיול מקסים .... בפוסט הבא.