כחול ולבן

חברתי הטובה ביותר היא אחותי מ'. מדי פעם אנו נפגשים באמצע הדרך, היא באה מאזור השומרון ואני מירושלים. ביום חמישי התראינו בקניון עזריאלי.  בקומה ה 49 צפינו על  תל אביב הצפופה, העמוסה והעסוקה ותהינו על השוני בין ירושלים ותל אביב. הספקנו לרכל על הכלות שלה, על ילדינו, הגיסה, המחותנים, הבעלים, האחים שלנו , העבודה, הפנסיה ומצב העגום של החינוך. צחקנו יחד, אכלנו ושתינו ואחרי ישיבה ממושכת הסתובבנו בחנויות לראות מה התל- אביבים קונים ולובשים. קונים הרבה ולובשים מעט.

כשנולדתי מ' הייתה בת עשר , גדלנו באותו בית בלי להכיר אחד את השני עד שהתבגרתי. התחלנו להתקרב אחרי שהתחתנתי ובכלל מאז שאמי נפטרה. אנו מסוגלות לשוחח ולרכל שעות – שיחות נפש של ממש. כל יום שישי קבוע אנו מתקשרים ומדברים לפחות שעה. אין לי קשר כזה עם אחותי הקטנה שקרובה לי יותר בגיל ולא עם אחי.

אני חושבת שהסיבה להתקרבות קרה אחרי מות אמי.  חיפשתי מצד אחד דמות אימהית למלא את החסר ומצד שני חברה קרובה. שונה מאמי ז"ל ומאחותי הקטנה, מ' לא שיפוטית,  לא מייעצת אלה אם אני מבקשת ולא מטיפה לי מוסר. אני מספרת לה את הכל( כמעט) ואנו משתפים זה את זה בהתלבטויות שונות, וכל אחד מנסה לעודד ולתמוך .  

לפגוש את אחותי הקטנה שגרה בחו"ל  זה כיף – היא מצחיקה, הרפתקנית ומלאת חיים אבל גם שתלטנית וביקורתית – אז מתאים לי שלא נפגשים לעיתים קרובות מדיי.  אני אוהבת אותה יותר מרחוק.

התכוונתי לכתוב את הפוסט הזה לפני כשבוע אפילו כתבתי חצי ולא גמרתי. כל היום  מתרוצצות לי המילים בראש אבל כשמגיע הערב המילים בורחות.

אינני מבינה מתי אתם מספיקים להתיישב בשקט ובשלווה ולכתוב. בעבודה אין לי זמן, בבית יש הפרעות אין סופיות וילדים שמשתלטים על המחשב.

תסלחו לי שאינני מגיבה לכם בזמן ... אל תתייאשו ממני . אני עדיין פה!