כחול ולבן

ככל שאני מתקרבת לגיל 50 ראשי מתמלא עם מחשבות על הפנסיה. אינני מעונינת לפתוח דף חדש בחיים רק בגיל 64. אני רצה ב"מרתון" של החיים בלי זמן ליהנות, לחשוב רגע, להתבונן, ולשקול. בחוץ לארץ הוריי נהנו מסוף שבוע ארוך בו יכלו לבלות בלי לחץ.

שבת הוא היום היחיד שאפשר לנשום ולהירגע אבל זה פשוט לא מספיק.

לפני כשנתיים בעלי הודיע לי באופן פתאומי שהוא שוקל לצאת לפנסיה מוקדמת – נדהמתי! בגיל 57 אחרי כ 30 שנה כמנהל אדמיניסטרטיבי בבית חולים הוא הרגיש שמיצה את עצמו . העבודה הייתה תמיד לחוצה- ימים, לילות, שבתות, וחגים. בית החולים הציעו לכמה מעובדיה תנאים טובים וכך הוא החליט בלי הרבה הרהורים שזאת הזדמנות חייו. אם לא עכשיו יקברו אותו שם לעוד 10 שנים. כל המשפחה והחברים חשבו שהוא השתגע! ואני יותר מכולם!

הוא לא הכין את עצמו פיזית או פסיכולוגית לצעד הזה ודי דאגתי למצב החדש.

מה עושים עם בעל שנשאר בבית? איך המשפחה אמורה להגיב לשאלה "במה עוסק בעלך/אביך?"  אבל בעלי האהוב לא דאג לרגע. הוא היה מאושר כפי שלא ראיתי אותו שנים. הוא פשוט זרם – בלי תוכניות והכנות. לאחר זמן קצר הוא התחיל להתעניין שוב בכל מיני תחביבים מצעירותו ולעט לעט התמלא השבוע שלו בעיסוקים רבים ומגוונים מחפירות ארכיאולוגיות, שיעורי עזר בבית ספר המקומי ועד להופעות בהצגות . הוא נהנה להיות "ראש קטן" - חלק מצוות אבל בלי להיות אחראי או לנהל.

לפעמים אני מקנה בו – נראה לי שהוא מצא את שביל הזהב. האיזון בין עבודה והמשפחה. הוא מקבל סיפוק, וקבע עדיפויות בחיים.

מדי פעם צריך לקחת פסק זמן ולחשוב לאן רצים ובשביל מה - הקריירה, ערך עצמי, הגשמה עצמית, כסף ועוד כסף.....

אני מדמיינת שבאחד מין הימים גם אני אגשים את חלומותיי ואוכל לפנות לדרך חדשה.