השבוע חגגתי יום הולדתי ה-50 - חצי מאה! לכבוד האירוע שיניתי את עיצוב הבלוג. בחרתי תמונה של בנות רוקדות על הקרח כהזדהות עם מזג האוויר הסוער וחורפי השבוע. אני מחכה בנשימה עצורה לשלג המובטח. זוהי הזדמנות להתכרבל, לבושה טרינינג, בתוך שמיכה עם ספר טוב , מרק או שוקו חם, ולהביט החוצה במראה היפהפה של השטיח הלבן, השליו ומרגיע.
אבל סטיתי מהנושא – 50 הוא גיל משמעותי אומרים- אמצע החיים, חשבון נפש, גיל העמידה וכמו שכתוב בפרקי אבות "בן חמישים לעצה" למרות שאינני רואה את עצמי כ "עיצסגיבר".
מדי פעם – כל 10 שנים – אני מתבוננת בהצלחות וכישלונות שלי ושואלת את עצמי אם אני מרוצה? האם אני הגשמתי את חלומותיי – כנראה שעוד לא! האם הייתי מתנהגת אחרת לו יכולתי לחיות את חיי שוב? האם ניצלתי את היכולות שלי? האם הגעתי להישגים שהצבתי לעצמי. שאלות גדולות ! ואין לי תשובות.
בדרך כלל אנו ממשיכים במרוץ החיים בלי להרהר או לחשוב. אני מקנא באנשים שיכולים לעצור ולהתבונן פנימה ומצליחים לשנות כיוון. לי אין מספיק אומץ.
אז איך בכל זאת חגגתי את יום הולדתי
בבית - הילדים החליטו שבארץ ישראל חוגגים לפי התאריך העברי שהיה לפני כשבועיים. לשבת הגיעו כל המשפחה (ילדים ונכדים) , קישטו את הבית עם בלונים וכרזות, פינקו אותי עם מתנות, עוגות וחידות ונתנו לי לשבת כמו מלכה בלי לנקוף אצבע. (כמובן שבישלתי ואפיתי הכל מראש ). היה פשוט כיף!
בעבודה - יש לי את ההנעה המפוקפקת לחלק את יום ההולדת עם המנהלת שלי . מצד אחד אין סיכוי שישכחו אותו, מצד שני הוא כבר לא מיוחד רק לי. בכל אופן אינני מתלוננת , בישיבת צוות הבוקר ארגנו לנו ארוחת בוקר, עוגה ושיר.
אחותי אמרה לי שהיא מארגנת לי הפתעה בקרוב! נשמע מסקרן – פרטים בהמשך.
בשבוע הבא אני נפגשת עם חברתי הותיקה ביותר שנולדה כמה שבועות לפניי ומכירה אותי מאז לידתי. נחגוג יחד "מאה שנה" .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
