כחול ולבן

אחד הדברים המפתיעים ביותר לעולים חדשים הוא הדרך בו ישראלים "עומדים בתור".

ההגדרה במילון אבן שושן הוא " שורת בני אדם העומדים זה מאחורי זה לשם קבלת דבר מה או לכניסה למקום מסוים" . כנראה הישראלים עוד לא קראו את המילון .

קח למשל התור בסופר -  כל אחד לוקח עגלה ומוביל אותו ישר לקופאי, מודיע שהוא "אחריך", ואז הוא ממשיך להסתובב בחנות ולחזור כל כמה דקות עם עוד מצרכים שהוא מעמיס על העגלה. הוא גם מצפה ממך, כסדרן עבודה לזכור בדיוק מי אחרי מי. לישראלי הממוצע אין שום בעיה בעת ההמתנה  להעיר לך על תוכן העגלה, להתעניין במחיר החולצה שאתה לובש ולספר לך על בעיותיו – רק כדי להעביר את הזמן.

ומי אנו פוגשים בתור לקופת חולים, למשרד ממשלתי, לבנק ? הפקיד האפור שמזכיר לך "קח מספר ויקרא לכם". האנשים שאומרים "הייתי כאן קודם!" ואתה יודע שלא כדאי להתעסק איתם אלה אם אתה רוצה לקבל אגרוף בפרצוף. ו"המסכנים" עם ה "רק שאלה אחת" שמצליחים לדחוף את עצמם לראש השורה, להיכנס ולהישאר אצל הרופא או הפקיד חצי שעה לפחות.

ומה עם פקידי בתי חולים שמזמינים כל החולים לאותה שעה . כאן העיקרון הוא "כל הקודם זוכה" . ואז אחרי המתנה ממושכת מודיעים לך שחסר לך טופס או אישור -  "תבוא מחר" "תקבע תור חדש".

המועדף שלי הוא התור באסיפת הורים. קבעו לך פגישה עם המורה ב 19.17 בדיוק! ומה אתה מגלה כשאתה מגיע – מחכים מחוץ לכיתה  4 הורים לפניך. מה פשר הדברים אתה שואל?  "ההורים של "יוסי" בפנים , כנראה יש בעיות." משיבים לך. נו באמת בשביל זה קבעו שעה כל כך מדויקת!  בינתיים אתה מנסה לקפוץ בין מורה מקצועי לשני כדי לא לבזבז את כל הערב ואז אתה מפספס את התור המקורי שלך אצל המחנך.

העיקר הוא הסבלנות וגישה חיובית – קח ספר טוב, סריגה, אוכל ושתייה ותהנה מהחברה. זאת הזדמנות להכיר אנשים חדשים ולשמוע דעות חדשות או לנמנם.

מי יודע - הדברים הטובים ביותר יכולים לקרות כשמחכים בתור.

חברתי הטובה ביותר היא אחותי מ'. מדי פעם אנו נפגשים באמצע הדרך, היא באה מאזור השומרון ואני מירושלים. ביום חמישי התראינו בקניון עזריאלי.  בקומה ה 49 צפינו על  תל אביב הצפופה, העמוסה והעסוקה ותהינו על השוני בין ירושלים ותל אביב. הספקנו לרכל על הכלות שלה, על ילדינו, הגיסה, המחותנים, הבעלים, האחים שלנו , העבודה, הפנסיה ומצב העגום של החינוך. צחקנו יחד, אכלנו ושתינו ואחרי ישיבה ממושכת הסתובבנו בחנויות לראות מה התל- אביבים קונים ולובשים. קונים הרבה ולובשים מעט.

כשנולדתי מ' הייתה בת עשר , גדלנו באותו בית בלי להכיר אחד את השני עד שהתבגרתי. התחלנו להתקרב אחרי שהתחתנתי ובכלל מאז שאמי נפטרה. אנו מסוגלות לשוחח ולרכל שעות – שיחות נפש של ממש. כל יום שישי קבוע אנו מתקשרים ומדברים לפחות שעה. אין לי קשר כזה עם אחותי הקטנה שקרובה לי יותר בגיל ולא עם אחי.

אני חושבת שהסיבה להתקרבות קרה אחרי מות אמי.  חיפשתי מצד אחד דמות אימהית למלא את החסר ומצד שני חברה קרובה. שונה מאמי ז"ל ומאחותי הקטנה, מ' לא שיפוטית,  לא מייעצת אלה אם אני מבקשת ולא מטיפה לי מוסר. אני מספרת לה את הכל( כמעט) ואנו משתפים זה את זה בהתלבטויות שונות, וכל אחד מנסה לעודד ולתמוך .  

לפגוש את אחותי הקטנה שגרה בחו"ל  זה כיף – היא מצחיקה, הרפתקנית ומלאת חיים אבל גם שתלטנית וביקורתית – אז מתאים לי שלא נפגשים לעיתים קרובות מדיי.  אני אוהבת אותה יותר מרחוק.

התכוונתי לכתוב את הפוסט הזה לפני כשבוע אפילו כתבתי חצי ולא גמרתי. כל היום  מתרוצצות לי המילים בראש אבל כשמגיע הערב המילים בורחות.

אינני מבינה מתי אתם מספיקים להתיישב בשקט ובשלווה ולכתוב. בעבודה אין לי זמן, בבית יש הפרעות אין סופיות וילדים שמשתלטים על המחשב.

תסלחו לי שאינני מגיבה לכם בזמן ... אל תתייאשו ממני . אני עדיין פה!      

חזרתי מחופשה של שבוע בצפון, בעלי אני והקטנצ'יק -  ניקוי ראש וכיף אמיתי.

הגענו הביתה ביום חמישי בערב עייפים ורק המחשבה שיום שישי מחכה לי עם הקניות, הבישולים והנקיון כבר עשה לי מצב רוח. להפתעתי חיכה לי בית מסודר ונקי, הכביסה מקופלת במקום והאוכל של שבת מוכן. 2 הבנות עמלו קשות, ולא רק זה מכיוון שהם הזמינו אורחים לשבת ערכו את השולחן, שטפו כלים ביום שישי בערב, והכינו את כל הסלטים ונתנו לי עוד יומיים חופש.

אני עדיין המומה ומאד אופטימית.