כחול ולבן

בחודש האחרון מחשבותיי בהפקת "בר-מצווה". תפקידי הוא הבמאית ומפיקה. אני מנסה להזיז את העוזרים שלי (הבנות ובעלי) והשחקן הראשי (הקטנצ'יק) לפעול. כמובן שלא זכיתי להרבה שיתוף פעולה. הם לא לחוצים כמוני אז אני דואגת, דוחפת וחושבת על כל הפרטים בעצמי.

החלטנו לחגוג בחיק המשפחה הקרובה בלבד , 50 איש כולל ילדים, תינוקות וארבע נציגים מהמשפחה מחו"ל, ולבלות שבת שלמה בבית הארחה ירושלמית. את המקום השגנו דרך סוכנת נסיעות שאמורה לדאוג לכל צרכינו אבל עד עכשיו לא הוכיחה את עצמה. 

לפני כחודשיים קנינו בגדים וחשבתי לתומי שאת העיקר עשיתי – אבל לא הייתי מודעת לכמות הפרטים שדורשים טיפול. (למי שמעוניין ברשימת מטלות אני אשמח למסור)

אנו צריכים לתת הרבה מחשבה לתוכן השבת כמו נושא, דרשות, תפילות, עיצוב חדר האוכל, ולוח זמנים מפורט, ולהיות קשובים לצרכי האורחים שלנו כדי שהשבת תהיה כיף, משמעותי ומיוחד ולא רק אוכל, שינה, ופטפוטים (שגם זה נחמד).

השחקן הראשי כמעט ולא מעורב, אפילו אדיש לכל ההכנות חוץ מללמוד את קריאת הפרשה שלו (ויקהל) . אני מניחה שהוא מרגיש לחוץ מהמעמד הזה.

כילד מופנם וביישן הוא מעדיף להיעלם ולא להתבלט. המחשבה עבורו לעמוד לפני קהל כדי לשיר או לנאום (לא משנה כמה ומי!) מכניס אותו ללחצים אדירים. יכולנו ,עקב אי רצונו לשתף פעולה, לא לחגוג בכלל. אבל אני יודעת שלמרות האי נטייה שלו כרגע הוא יצטער על החלטה כזאת בשנים הבאות או אפילו בחודשים הבאים ככל שהוא מוזמן לבר מצוות של חבריו.  נראה לי חשוב שיתמודד עם הפחד היום וירגיש טוב עם עצמו שהוא הצליח להתגבר. וחוץ מכל ה"פסיכולוגיה בגרוש" גם אנו, הוריו ,רוצים לחגוג את האירוע הזה עם משפחתנו בצורה שנראית לי הכי נחמדה .

תוך כדי העבודה, כביסה, בישולים, ניקיונות וילדים חולי שפעת אני מתעסקת בפרוייקט "בר מצווה" ומקווה שהכל יסתדר וכלנו נהיו בריאים, שמחים ומוכנים ליום הגדול.

אני יוצאת היום מישראבלוג לחופשת "בר מצווה" ואחזור כעבור שבועיים עם דיווח.   

בחודש האחרון מחשבותיי בהפקת "בר-מצווה". תפקידי הוא הבמאית ומפיקה. אני מנסה להזיז את העוזרים שלי (הבנות ובעלי) והשחקן הראשי (הקטנצ'יק) לפעול. כמובן שלא זכיתי להרבה שיתוף פעולה. הם לא לחוצים כמוני אז אני דואגת, דוחפת וחושבת על כל הפרטים בעצמי.

החלטנו לחגוג בחיק המשפחה הקרובה בלבד , 50 איש כולל ילדים, תינוקות וארבע נציגים מהמשפחה מחו"ל, ולבלות שבת שלמה בבית הארחה ירושלמית. את המקום השגנו דרך סוכנת נסיעות שאמורה לדאוג לכל צרכינו אבל עד עכשיו לא הוכיחה את עצמה. 

לפני כחודשיים קנינו בגדים וחשבתי לתומי שאת העיקר עשיתי – אבל לא הייתי מודעת לכמות הפרטים שדורשים טיפול. (למי שמעוניין ברשימת מטלות אני אשמח למסור)

אנו צריכים לתת הרבה מחשבה לתוכן השבת כמו נושא, דרשות, תפילות, עיצוב חדר האוכל, ולוח זמנים מפורט, ולהיות קשובים לצרכי האורחים שלנו כדי שהשבת תהיה כיף, משמעותי ומיוחד ולא רק אוכל, שינה, ופטפוטים (שגם זה נחמד).

השחקן הראשי כמעט ולא מעורב, אפילו אדיש לכל ההכנות חוץ מללמוד את קריאת הפרשה שלו (ויקהל) . אני מניחה שהוא מרגיש לחוץ מהמעמד הזה.

כילד מופנם וביישן הוא מעדיף להיעלם ולא להתבלט. המחשבה עבורו לעמוד לפני קהל כדי לשיר או לנאום (לא משנה כמה ומי!) מכניס אותו ללחצים אדירים. יכולנו ,עקב אי רצונו לשתף פעולה, לא לחגוג בכלל. אבל אני יודעת שלמרות האי נטייה שלו כרגע הוא יצטער על החלטה כזאת בשנים הבאות או אפילו בחודשים הבאים ככל שהוא מוזמן לבר מצוות של חבריו.  נראה לי חשוב שיתמודד עם הפחד היום וירגיש טוב עם עצמו שהוא הצליח להתגבר. וחוץ מכל ה"פסיכולוגיה בגרוש" גם אנו, הוריו ,רוצים לחגוג את האירוע הזה עם משפחתנו בצורה שנראית לי הכי נחמדה .

תוך כדי העבודה, כביסה, בישולים, ניקיונות וילדים חולי שפעת אני מתעסקת בפרוייקט "בר מצווה" ומקווה שהכל יסתדר וכלנו נהיו בריאים, שמחים ומוכנים ליום הגדול.

אני יוצאת היום מישראבלוג לחופשת "בר מצווה" ואחזור כעבור שבועיים עם דיווח.   

בעקבות פוסטים שקראתי  והקמפיין החדש של "שישי משפחתי" נזכרתי בימים ההם בו המשפחה נפגשה מדי יום, בוקר וערב, מסביב לשולחן ערוך במטבח. הוריי הקפידו שלא נצא מהבית בלי ארוחת בוקר מזינה  שכללה דגני בוקר, שתייה חמה ולחם או טוסט. ובסוף היום שוב ישבנו, כל בני המשפחה, לארוחת ערב של שלוש מנות – מרק, מנה עיקרית ומנה אחרונה. אמי ז"ל הייתה מאד קשוחה בענין ובכלל ולא נתנה לנו לאכול בין הארוחות, ציפתה מאתנו לאכול הכל כי לא זורקים אוכל , לשבת במקום עד שכולם גמרו לאכול ובטח לא לקחת את הצלחת ולאכול לפני הטלויזיה. אני מניחה שרובנו גדלנו ככה ואני רק מצטערת שהיום להורים אין את הסמכות כפי שהיו להורינו.   

אם אני משווה את הבית בו גדלתי והבית שאני מנהלת היום בנושא זה אין הרבה משותף. במשך השבוע כל אחד חוטף משהו – ורץ לחוג, להסעה, לעבודה, לבית הספר וכל מיני עיסוקים ואנו לא מצליחים לשבת יחד.

אני תמיד נדהמת מאחותי, שגרה כעת באנגליה, שמצליחה להושיב כל יום את בני משפחתה לארוחת ערב. ואני לא מאמינה עד כמה אני מפנקת את הקטנצ'יק שלא מוכן להכין לעצמו אוכל ולא לאכול שאריות משבת, פירושו שאני מכינה לו בנפרד כדי שלא יאכל "גאנק ".

ארוחות משפחה בביתי הן רק בשבת – כל השבת קודש למשפחה ולמסורת. אווירת שבת אצלנו היא ללא טלפונים, טלויזיה, ומחשב. אנו יושבים מסביב לשולחן שערוך בקפידה וילדיי מגישים 3 המנות שאני הכנתי מראש. אנו משוחחים, צוחקים, מתבדחים, שרים, ומברכים. אני מקווה שהקמפיין החדש יעורר אצל הישראלים את המשפחתיות . מפגשים בתדירות גבוהה בין בני משפחה משפרים את היחסים וגם מדובר באוכל  -  אז מה רע?