כחול ולבן

אני עצובה היום. תוך כדי קריאת הפוסט האחרון של דינה שמעתי שהיא נפטרה אחרי מאבק עיקש ואמיץ בסרטן השד.

 לפני כחודשיים כתבתי פוסט בנושא סרטן השד בעקבות הספר, הבלוג ומאמרי עיתון שקראתי שנכתבה ע"י דינה רבינוביץ -  אמא,רעיה ועיתונאית, בו היא מתארת את חייה בשנים האחרונות עם המחלה.

כתיבתה , גם בשבועות האחרונים, שהיא היתה כבר מרותקת למיטתה וחלשה מאד, לא הפסיקה לרגש אותי עם הכנות, האומץ, וההומור. מי שמבין אנגלית שווה לקרוא.

ככל שהתפתח המחלה היא נאבקה לקבל טיפולים ותרופות ניסיוניות יותר. דינה הקימה מגבית במטרה לגייס 100,000 פאונד סטרלינג למען הקמת מחלקה מיוחדת לחקר הסרטן בבי"ח בלונדון בה היא טופלה, והצליחה  לאסוף עד 68,000 פאונד סטרלינג עד מותה הטרגית בגיל 44.

יהי זכרה ברוך.

היום ה 24 לאוקטובר בני הבכור חוגג  24 שנים. ילד גדול – גבר – חייכן,ליצן,וטוב לב שבעצמו כבר אבא ל 2 תינוקות. קשה לי להאמין שכבר עברו 24 שנים מאז. חרוט בזיכרוני כל שניה מהיום הזה ואני רוצה לשתף אתכם בחוויה.

בשבוע ה42 ביום ראשון בבוקר התחילו הצירים .... במשך היום התגברו הכאבים עד שהתחננתי לבעלי לנסוע לחדר לידה בביה"ח הדסה בהר הצופים. לאחר בדיקת האחות, בה אני מתפתלת מכאבים, היא מודיעה לי שיש לי פתיחה של 2 ס"מ בלבד! "תלכי להסתובב " היא אומרת לי. וכך עשינו עד שלא יכולתי עוד לשאת את הסבל. כעבור 6 שעות , לבסוף, בלילה בין הראשון והשני נולד בני. ילד חמוד,עגלגל, קצת ג'ינג'י במשקל של 3.3 ק"ג. הודענו בשמחה גדולה להורים. שלושתנו היו מותשים מההרפתקה,  התינוק הועבר לתינוקייה, אני למחלקת נשים ובעלי הביתה.

למחרת , עוד תשושה מהלידה, חיכיתי לתינוק שלי ובמקום הופיע רופא ילדים. הוא התיישב לידי וסיפר לי על סימני כחלון בתינוק ושהחליטו להעביר אותו לפגיה כדי לערוך לו בדיקות.

אני,כולי בת 25 ,שכבתי במיטה לבד, קפואה מרוב הלם עם המחשבות הכי נוראיות בעולם. אפילו לא עלה בדעתי לבקש שיתקשרו לבעלי – הייתי פשוט המומה.

כעבור זמן קצר החליטו לשלוח אותו לבית חולים שערי צדק בו נמצא קרדיולוג ילדים בכיר.

מאוחר יותר הגיע בן זוגי מחייך, רענן ושמח מחכה לראות את בנו – ואני פרצתי בבכי! סיפרתי לו מה שידעתי, והוא מבוהל כולו, נסע מיד לבית החולים שערי צדק.

שם גילו שלתינוק מום לב – טרנזפוזציה של העורקים הגדולים (החלפת כלי הדם הגדולים). ועליו היה לעבור צנתור כדי לספק לו חמצן לגוף. טראומה לתינוק בן פחות מיום אבל הליך חיוני להציל את חייו. מסתבר שמומי לב הם די שכיחים וקיימים באחד מכל מאה עד מאתיים לידות.

בני אושפז כשבוע בבית חולים ואז חזרנו הביתה. לאחר ההלם הראשון די התרגלנו למצב. הוא היה תינוק נוח וחייכני ללא בעיות מיוחדות. כל שבוע עד גיל 3 חודשים הוא נבדק ע"י הקרדיולוג. אז הוחלט לנתח אותו כדי לתקן את המום, בבית חולים איכילוב ע"י מנתח לב ילדים. מאז, ב"ה, חוץ מבדיקות שגרתיות פעם בשנה , הילד הזה בריא כמו שור. למרות זאת ואף מאמציו לא הסכימו לגייס אותו ליחידה קרבית בצבא.

אני רוצה לאחל לבני יום הולדת שמח עם הרבה בריאות ואושר. הוא מקסים,יש לו שמחת חיים, הומור, רגישות  ונדיבות.

מדי פעם – ביום הולדתו וביום נישואיו אני נזכרת בהתרגשות בנס הזה .

דבר נוסף שראוי בעיניי לפרסם הוא המפעל המבורך שנקרא "הצל ליבו של ילד".

בבית חולים וולפסון בחולון ביחידת לב ילדים צוות מומחים מאבחנים ומטפלים בילדים עם מומי לב מהעולם. היחידה מצילה ילדים מעוטי אמצעים מארצות מתפתחות.

נגמרו התירוצים, החופש נגמר ומנסים לחזור לאיזה שהוא שיגרה.

ביישוב בו אני גרה קיים כבר כמה שנים סטודיו חדש, ומשוכלל  להתעמלות נשים. רוכשים מנוי חודשי ואפשר להשתתף במגוון גדול של שיעורים. מה אין שם? יש שיעורי עיצוב, אירובי קל, אירובי מתקדם, מדרגה(??) משקולות (!!) פילאטיס, אימון משולב ..... ועוד. בוקר וערב.  

שנים פשוט הסתכלתי באחרות עם המרץ וההתלהבות שלהן  וחלמתי שיום אחד גם אני ארצה להצטרף. זה לא היה קל כי אינני טיפוס אנרגטי ופעילה - מקסימום ללכת למכונית ובחזרה.  

אז מה קרה פתאום? קבלתי החלטה אחרי שהגינקולוג אמר שבגילי המופלג חייבים להתעמל וגם תוצאות עגומות של בדיקת צפיפות העצם. לראשונה, ניסיתי הליכה כי זה חינם וקל אבל זה פשוט שיעמם אותי עד מוות. ואז לקחתי הפסקה של חצי שנה לחשוב על זה. אחרי מחשבות רבות, רובן כזרוקה על הכורסה, נרשמתי לחוג יוגה וגם פילאטיס. לא האמנתי עד כמה נהניתי - לא פספסתי שיעור אחד כל השנה.

אז מה עשה לי היוגה שפירושו הוא איחוד?

הוא נתן לי שעה בשבוע של שלווה ללא הפרעות מבחוץ, גמישות, יציבות בגוף וגם בנפש. הכל נעשה באיטיות ובסבלנות. זה עזר לי להירגע, להרגיש טוב יותר, נתן לי חיוניות, וכוח.

מכל החוגים במרכז, יוגה לא משך קבוצה גדולה של נשים אז החוג היה קטן ואינטימי. לצערי החליטו השנה בגלל התעניינות דלה לא להציע אותו שוב. אני מאוכזבת!

אתמול מתוך החלטה לכבוד השנה החדשה נרשמתי לחוג פילאטיס פעם בשבוע ואני מקווה שתהיה לי הכוח להפוך את זה לפעמיים בשבוע. זה חוג יותר דינמי מיוגה והרבה יותר פופולרי גם, היו צריכים להוסיף עוד כמה שיעורים במשך השבוע בגלל הצפיפות בסטודיו. המורה ש' הופכת כל שיעור לכיף גדול. זהו עבודה על השרירים הפנימיים ויציבות עם נשימות נכונות שמלווה במוסיקה שקטה ונעימה תוך שימוש במכשירים כגון גומיות, מדרגות, וכדורים בגדלים שונים. השפעותיה של השיטה הן לא רק גופניות: מרגישים מרועננים, נינוחים, בטוחים בעצמכם, מלאי אנרגיה ויותר גמישים . כאבי הגב נעלמים תוך זמן קצר, היציבה משתפרת ושרירי הבטן מתחזקים,

זה נשמע כמו פרסומת אבל האמת היא שהחוג הוא תענוג. לפעמים לא מתחשק לי לצאת שוב בערב אחרי שהגעתי הביתה מיום ארוך ומייגע בעבודה אבל אני תמיד שמחה שהתאמצתי כי השיעור הוא ערבוביה של כושר גופני וצחוקים. הוא גם הזדמנות להתפרק ולהשתחרר מהלחצים של היום – עבודות הבית, העבודה, המשפחה והדאגות. 

הנה כמה תמונות לעורר את התיאבון, או להחליט "זה, לא בשבילי!"