כחול ולבן

השבוע חגגתי יום הולדתי ה-50  - חצי מאה! לכבוד האירוע שיניתי את עיצוב הבלוג. בחרתי תמונה של בנות רוקדות על הקרח כהזדהות עם מזג האוויר הסוער וחורפי השבוע. אני מחכה בנשימה עצורה לשלג המובטח.  זוהי הזדמנות להתכרבל, לבושה טרינינג, בתוך שמיכה עם ספר טוב , מרק או שוקו חם, ולהביט החוצה במראה היפהפה של השטיח הלבן,  השליו ומרגיע.

אבל סטיתי מהנושא – 50 הוא גיל משמעותי אומרים-  אמצע החיים, חשבון נפש, גיל העמידה וכמו שכתוב בפרקי אבות "בן חמישים לעצה" למרות שאינני רואה את עצמי כ "עיצסגיבר".

מדי פעם – כל 10 שנים – אני מתבוננת בהצלחות וכישלונות שלי ושואלת את עצמי אם אני מרוצה? האם אני הגשמתי את חלומותיי – כנראה שעוד לא! האם הייתי מתנהגת אחרת לו יכולתי לחיות את חיי שוב? האם ניצלתי את היכולות שלי? האם הגעתי להישגים שהצבתי לעצמי. שאלות גדולות ! ואין לי תשובות.

בדרך כלל אנו ממשיכים במרוץ החיים בלי להרהר או לחשוב. אני מקנא באנשים שיכולים לעצור ולהתבונן פנימה ומצליחים לשנות כיוון. לי אין מספיק אומץ.

אז איך בכל זאת חגגתי את יום הולדתי

בבית - הילדים החליטו שבארץ ישראל חוגגים לפי התאריך העברי שהיה לפני כשבועיים. לשבת הגיעו כל המשפחה (ילדים ונכדים) , קישטו את הבית עם בלונים וכרזות, פינקו אותי עם מתנות, עוגות וחידות ונתנו לי לשבת כמו מלכה בלי לנקוף אצבע. (כמובן שבישלתי ואפיתי הכל מראש ). היה פשוט כיף!

בעבודה -  יש לי את ההנעה המפוקפקת לחלק את יום ההולדת עם המנהלת שלי . מצד אחד אין סיכוי שישכחו אותו, מצד שני הוא כבר לא מיוחד רק לי. בכל אופן אינני מתלוננת , בישיבת צוות הבוקר ארגנו לנו ארוחת בוקר, עוגה ושיר.

אחותי אמרה לי שהיא מארגנת לי הפתעה בקרוב! נשמע מסקרן – פרטים בהמשך.

בשבוע הבא אני נפגשת עם חברתי הותיקה ביותר שנולדה כמה שבועות לפניי ומכירה אותי מאז לידתי. נחגוג יחד "מאה שנה" . 

השבוע אבי חגג את יום הולדתו ה- 92. השנה החלטנו לחגוג בצורה שקטה. במוצאי שבת התאספנו, אבי, אחותי, אחי ואנוכי  ובני הזוג  באור יהודה, במסעדה חלבית "אלגריה". המקום היה שקט ונעים, עם שירות מעולה ואוכל טעים מאוד. אכלנו, פטפטנו וצחקנו. הרגשתי שאבא מתבונן בנו מהצד. הוא לא דיבר הרבה ותהיתי מה הוא מרגיש? האם בן-אדם שכבר קבר אישה וחברים, ראה איך הנאצים רצחו את כל משפחתו, עוד מוצא טעם בחיים?  כנראה שכן - אנו רואים כמה הוא נהנה לראות ולהתגאות בנכדיו וניניו, ולמרות הכל הוא ממשיך להיות אופטימי, ולחיות חיים מלאים .

הוא מנהל חיים עצמאיים לחלוטין – גר לבד בדירה, מבשל, מכבס, ועורך קניות וסידורים ללא עזרתנו. הוא מתנדב במוזיאון, עובד ככורך ספרים ולעיתים יוצא לטיולים בארץ ובחו"ל .

לפני כמה ימים שמענו בדרך אקראי שהוא התעלף אז ביקשנו שילך להיבדק אצל הרופא. תשובתו הייתה שזה שטויות וזה קורא לו מדי פעם כשהוא קם מהר מדיי! נלחצנו, אנו דואגים.  קשה לנו לקבל את העקשנות שלו לשמור על עצמאותו בכל מחיר. מה יקרה אם יתעלף ויקבל מכה רצינית ולא יוכל לקום כדי לבקש עזרה? היינו יותר שקטים אם הוא היה מסכים לגור בדיור מוגן או עם עובד זר אבל הוא אינו רוצה לשמוע. כאיש מאמין הוא מרגיש שברגע שהבורא יחליט שזמנו הגיע הוא מוכן.

כילדיו אנו מנסים להשקיט את מצפוננו, שאף אחד מאתנו לא גר קרוב אליו, לא רואים אותו כל יום, ולא עוזרים לו יותר. מצדו הוא רוצה לחיות את שארית חייו בשקט בדירה שלו, מלא הזיכרונות, ליד בית הכנסת, בשכונה המוכרת לו, ולהמשיך בשגרה .  ככה הוא מאושר ומרגיש טוב. אולי הדבר הנכון לעשות עבורו הוא, לתת לו לנהל את חייו כמו שהוא רוצה ולשמור על קשר הדוק.               

היום ה 24 לאוקטובר בני הבכור חוגג  24 שנים. ילד גדול – גבר – חייכן,ליצן,וטוב לב שבעצמו כבר אבא ל 2 תינוקות. קשה לי להאמין שכבר עברו 24 שנים מאז. חרוט בזיכרוני כל שניה מהיום הזה ואני רוצה לשתף אתכם בחוויה.

בשבוע ה42 ביום ראשון בבוקר התחילו הצירים .... במשך היום התגברו הכאבים עד שהתחננתי לבעלי לנסוע לחדר לידה בביה"ח הדסה בהר הצופים. לאחר בדיקת האחות, בה אני מתפתלת מכאבים, היא מודיעה לי שיש לי פתיחה של 2 ס"מ בלבד! "תלכי להסתובב " היא אומרת לי. וכך עשינו עד שלא יכולתי עוד לשאת את הסבל. כעבור 6 שעות , לבסוף, בלילה בין הראשון והשני נולד בני. ילד חמוד,עגלגל, קצת ג'ינג'י במשקל של 3.3 ק"ג. הודענו בשמחה גדולה להורים. שלושתנו היו מותשים מההרפתקה,  התינוק הועבר לתינוקייה, אני למחלקת נשים ובעלי הביתה.

למחרת , עוד תשושה מהלידה, חיכיתי לתינוק שלי ובמקום הופיע רופא ילדים. הוא התיישב לידי וסיפר לי על סימני כחלון בתינוק ושהחליטו להעביר אותו לפגיה כדי לערוך לו בדיקות.

אני,כולי בת 25 ,שכבתי במיטה לבד, קפואה מרוב הלם עם המחשבות הכי נוראיות בעולם. אפילו לא עלה בדעתי לבקש שיתקשרו לבעלי – הייתי פשוט המומה.

כעבור זמן קצר החליטו לשלוח אותו לבית חולים שערי צדק בו נמצא קרדיולוג ילדים בכיר.

מאוחר יותר הגיע בן זוגי מחייך, רענן ושמח מחכה לראות את בנו – ואני פרצתי בבכי! סיפרתי לו מה שידעתי, והוא מבוהל כולו, נסע מיד לבית החולים שערי צדק.

שם גילו שלתינוק מום לב – טרנזפוזציה של העורקים הגדולים (החלפת כלי הדם הגדולים). ועליו היה לעבור צנתור כדי לספק לו חמצן לגוף. טראומה לתינוק בן פחות מיום אבל הליך חיוני להציל את חייו. מסתבר שמומי לב הם די שכיחים וקיימים באחד מכל מאה עד מאתיים לידות.

בני אושפז כשבוע בבית חולים ואז חזרנו הביתה. לאחר ההלם הראשון די התרגלנו למצב. הוא היה תינוק נוח וחייכני ללא בעיות מיוחדות. כל שבוע עד גיל 3 חודשים הוא נבדק ע"י הקרדיולוג. אז הוחלט לנתח אותו כדי לתקן את המום, בבית חולים איכילוב ע"י מנתח לב ילדים. מאז, ב"ה, חוץ מבדיקות שגרתיות פעם בשנה , הילד הזה בריא כמו שור. למרות זאת ואף מאמציו לא הסכימו לגייס אותו ליחידה קרבית בצבא.

אני רוצה לאחל לבני יום הולדת שמח עם הרבה בריאות ואושר. הוא מקסים,יש לו שמחת חיים, הומור, רגישות  ונדיבות.

מדי פעם – ביום הולדתו וביום נישואיו אני נזכרת בהתרגשות בנס הזה .

דבר נוסף שראוי בעיניי לפרסם הוא המפעל המבורך שנקרא "הצל ליבו של ילד".

בבית חולים וולפסון בחולון ביחידת לב ילדים צוות מומחים מאבחנים ומטפלים בילדים עם מומי לב מהעולם. היחידה מצילה ילדים מעוטי אמצעים מארצות מתפתחות.