כחול ולבן

השבוע אבי חגג את יום הולדתו ה- 92. השנה החלטנו לחגוג בצורה שקטה. במוצאי שבת התאספנו, אבי, אחותי, אחי ואנוכי  ובני הזוג  באור יהודה, במסעדה חלבית "אלגריה". המקום היה שקט ונעים, עם שירות מעולה ואוכל טעים מאוד. אכלנו, פטפטנו וצחקנו. הרגשתי שאבא מתבונן בנו מהצד. הוא לא דיבר הרבה ותהיתי מה הוא מרגיש? האם בן-אדם שכבר קבר אישה וחברים, ראה איך הנאצים רצחו את כל משפחתו, עוד מוצא טעם בחיים?  כנראה שכן - אנו רואים כמה הוא נהנה לראות ולהתגאות בנכדיו וניניו, ולמרות הכל הוא ממשיך להיות אופטימי, ולחיות חיים מלאים .

הוא מנהל חיים עצמאיים לחלוטין – גר לבד בדירה, מבשל, מכבס, ועורך קניות וסידורים ללא עזרתנו. הוא מתנדב במוזיאון, עובד ככורך ספרים ולעיתים יוצא לטיולים בארץ ובחו"ל .

לפני כמה ימים שמענו בדרך אקראי שהוא התעלף אז ביקשנו שילך להיבדק אצל הרופא. תשובתו הייתה שזה שטויות וזה קורא לו מדי פעם כשהוא קם מהר מדיי! נלחצנו, אנו דואגים.  קשה לנו לקבל את העקשנות שלו לשמור על עצמאותו בכל מחיר. מה יקרה אם יתעלף ויקבל מכה רצינית ולא יוכל לקום כדי לבקש עזרה? היינו יותר שקטים אם הוא היה מסכים לגור בדיור מוגן או עם עובד זר אבל הוא אינו רוצה לשמוע. כאיש מאמין הוא מרגיש שברגע שהבורא יחליט שזמנו הגיע הוא מוכן.

כילדיו אנו מנסים להשקיט את מצפוננו, שאף אחד מאתנו לא גר קרוב אליו, לא רואים אותו כל יום, ולא עוזרים לו יותר. מצדו הוא רוצה לחיות את שארית חייו בשקט בדירה שלו, מלא הזיכרונות, ליד בית הכנסת, בשכונה המוכרת לו, ולהמשיך בשגרה .  ככה הוא מאושר ומרגיש טוב. אולי הדבר הנכון לעשות עבורו הוא, לתת לו לנהל את חייו כמו שהוא רוצה ולשמור על קשר הדוק.