בעקבות פוסטים שקראתי והקמפיין החדש של "שישי משפחתי" נזכרתי בימים ההם בו המשפחה נפגשה מדי יום, בוקר וערב, מסביב לשולחן ערוך במטבח. הוריי הקפידו שלא נצא מהבית בלי ארוחת בוקר מזינה שכללה דגני בוקר, שתייה חמה ולחם או טוסט. ובסוף היום שוב ישבנו, כל בני המשפחה, לארוחת ערב של שלוש מנות – מרק, מנה עיקרית ומנה אחרונה. אמי ז"ל הייתה מאד קשוחה בענין ובכלל ולא נתנה לנו לאכול בין הארוחות, ציפתה מאתנו לאכול הכל כי לא זורקים אוכל , לשבת במקום עד שכולם גמרו לאכול ובטח לא לקחת את הצלחת ולאכול לפני הטלויזיה. אני מניחה שרובנו גדלנו ככה ואני רק מצטערת שהיום להורים אין את הסמכות כפי שהיו להורינו.
אם אני משווה את הבית בו גדלתי והבית שאני מנהלת היום בנושא זה אין הרבה משותף. במשך השבוע כל אחד חוטף משהו – ורץ לחוג, להסעה, לעבודה, לבית הספר וכל מיני עיסוקים ואנו לא מצליחים לשבת יחד.
אני תמיד נדהמת מאחותי, שגרה כעת באנגליה, שמצליחה להושיב כל יום את בני משפחתה לארוחת ערב. ואני לא מאמינה עד כמה אני מפנקת את הקטנצ'יק שלא מוכן להכין לעצמו אוכל ולא לאכול שאריות משבת, פירושו שאני מכינה לו בנפרד כדי שלא יאכל "גאנק ".
ארוחות משפחה בביתי הן רק בשבת – כל השבת קודש למשפחה ולמסורת. אווירת שבת אצלנו היא ללא טלפונים, טלויזיה, ומחשב. אנו יושבים מסביב לשולחן שערוך בקפידה וילדיי מגישים 3 המנות שאני הכנתי מראש. אנו משוחחים, צוחקים, מתבדחים, שרים, ומברכים. אני מקווה שהקמפיין החדש יעורר אצל הישראלים את המשפחתיות . מפגשים בתדירות גבוהה בין בני משפחה משפרים את היחסים וגם מדובר באוכל - אז מה רע?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
