כשאתה כבר בטוח שנרדמתי ושלעולם לא אתעורר אתה קם באיטיות מעודנת, כאילו שתכננת את הצעדים הללו כבר מזמן, את הנעליים שיעמדו בדיוק מתחת לרגליים, את החולצה שתעמוד בדיוק ליד הדלת, את התיק שיעמוד בדיוק ליד הכיור, ואותי, שתעמוד בדיוק איפה שלא צריך. מצחיק איך שאתה שוכח שיש עולם מאחורייך, אני שומעת מכוניות ומתאפקת שלא להחזיק בך.

אני נושמת ועדיין עוצמת עיניים גם אחרי שהדלת נסגרת, בלי חרטה. אני מרגישה את קווי המתאר שלך עוד לידי. אני רואה את קווי המתאר המגואלים בבוץ של נעלייך, כאילו עדיין הולכים לכיוון הדלת- תמיד לכיוון הדלת, תמיד בתנועה. קווי המתאר של השפתיים שלך עדיין על כל כולי. קווי המתאר של הרצונות שלך מקיפים את כל האני, קצת לוחצים לי בצדדים, קצת מקטינים לי את התחת, אני מצטערת שאני לא היא; באמת שכן.

משעשע איך תמיד אני נשארת מאחור, מתבוססת בקווי המתאר של כל אותם הגברים, כל אותן הציפיות, כל אותן ההבטחות. תמיד הם עוזבים באור הבוקר, או באישון לילה, לפעמים נעצרים ומתסכלים אחור, לפעמים לא. ההבטחות חומקות לי בין האצבעות בסימנים של אתמול ומחר הצבועים בצבעי גואש גסים. לפעמים הייתי מעדיפה לזכור את עצמי של אז רק כדי שאוכל לרצות לשכוח אותה.

קווי המתאר של המכונית שלך עדיין עומדים מתחת לרחוב, חמימים ומסתירים אלפי חתולים בתוכן, מתחממים מהגשם של אתמול. אני בטוחה שאנחנו היינו הגשם הזה, החזק שרק מכה ומכה, לא מתחשב. אנחנו הגשם, זה תמיד אנחנו. אני וכל אחד אחר. ותמיד הם ירצו שאהיה מישהי אחרת, קשה להם עם העובדה שאני תמיד אני- נשארת באותו מצב צבירה נוזלי וחבוט, רק מחכה לשחרור הבלתי נמנע מהכלא הזה שהכנסתי עצמי לתוכו.

כשהייתי שמש העניין כבר היה שונה, במקום להיסחב אחריהם הייתי סוחבת אותם, עם מילים שקשה לנקד ואותיות שלא קיימות היינו רצים לנצח, קווי המתאר נותרים, גוססים, מאחור. השלכנו הכל ורצנו לתוך השמיים, זוכר איך חתכנו עננים? איך עשינו אהבה ולא סקס? איך לא הייתי צריכה להעמיד פנים שנרדמתי רק כדי שתרגיש נוח מספיק כדי ללכת בלי תירוץ נדוש?

ואיך שמעתי הכל, איך ראיתי הכל, איך טעמתי הכל והרגשתי הכל במכה אחת. ללא שום עזרה של כימיקלים. איך יום אחד היינו גם השמש וגם הירח וחלק מהכוכבים.

וכשפתאום התחלנו לגווע והעמדנו פנים שלא, כשלא ראינו יותר ולא שמענו, ועדיין לא אמרנו כלום. כשנעזרנו בחפצים ואנשים ורגשות כדי ללכת לשירותים וחזרה, כשכמעט נשרפתי מהאוכל ואמרתי לך שלא קרה כלום- יכולתי להרגיש את צורת הכוויה על היד שלי, צורה של שקר מתפתל ומחליק לתוך שלולית של אמת הידועה מראש לכל.

כשהיינו הולכים בגנים ציבוריים- כל אחד נאחז בעץ או בספסל או באישה זקנה וחושב שהשני לא שם לב. כל אחד נעזר בהדים שהקולות הריקים שלנו יצרו כדי לדעת לאן להמשיך. היינו עטלף והיינו חפרפרת, היינו כוס הקפה של אתמול בבוקר והספר הישן של שבוע הבא, היינו האיש המקופל בצד הדרך, עם קופסה ריקה ליד רגליו היחפות, היינו אותה האישה שאיבדה את ילדה איפשהו בתוך החיים שלה. היינו הכל חוץ מעצמנו, אני הייתי אתה ואתה-אני. כשנמאס לנו היינו משחקים במחבואים עם הרגשות שלנו.

כששואלים אותי איך הגעתי למצב הנוכחי אני ממלמלת משהו על אגרות חוב ואמא לוחצת, כששואלים אותי אני משפשפת את כפות רגליי בשטיח ומזרימה לעצמי אנרגיה חדשה. כשלא שואלים אני בוכה.

כשאני יודעת שכבר הגעת הביתה אני מתיישבת על הכורסא ונושמת בהילוך אחורי את כל השנים האלה, הכפית על כוס התה שלי עושה רעש שלא שייך לה. אני יודעת שאני כמוהה, מדברת בקול שלא שייך לי ורואה דברים שלא שייכים לי, רוצה מקומות שלא שייכים לי, נוגעת באנשים שלא שייכים לי ומרגישה רגשות שלא שייכים לי.

אני רק מקווה שיום אחד אהיה שייכת לעצמי.