האם יכל להיות סופ״ש גרוע יותר? בסדר, לא כולו היה סבל אבל רובו, זאת אומרת החלקים בהם הייתי מחוץ לבית, אלה הלא נעימים.
באתי
בגישה נורא אופטימית מלכתחילה, לא חשבתי יותר מדי אם לבוא או לא לבוא,
פשוט ראיתי הזדמנות להצטרף אז קפצתי עליה.
ואכן, בחמישי ושישי הצטרפתי
לידידות לסשן אגאלוק ולהופעה עצמה, אני אישית הרגשתי כנדחף יותר מאשר חבר
בקבוצה, או כתיאור שאני חוזר עליו הרבה בזמן האחרון והוא די מתאר את המצב,
כ"נספח".
בשני הימים
הללו מעט אחרי היציאה מהבית התחלתי להרגיש את ההרגשה המעיקה הזו, מה אני
עושה שם, למה באתי, יכלתי לחסוך לי הרבה מבוכה וחרדות ופאניקה.
עוד בחמישי שטרחתי להגיע לא עניין אותי יותר מדי לדבר עם הלהקה וידידה אחת שאלה למה לא נכנסתי ואמרה "אז למה באת בכלל?", באתי כדי להיות איתכם, עם האנשים שחשובים לי שאני בקושי רואה, רק במאורעים מיוחדים, עם כל האהבה שלי ללהקה, כוסאמק איתם, באתי בשבילכן ואת אומרת לי דבר כזה?
יום שישי בזמן ההופעה בכלל לא הייתי ליד אנשים שאני מכיר, שוב לבד, כמו ההופעה של צ'ילדרן, נשארתי לבד בסוף.
ההופעה הייתה מדהימה ספגתי כל צליל וצליל מהשירים האווירתיים שלהם והתחוללה בי סערת רגשות מטורפת כפי שלא הייתה כבר הרבה זמן.
כפי שציינתי ידידה התארחה אצלי לשבת, צפינו ב"מגרש השדים" ובערב יצאנו לת"א להסתובב טיפה ואז היא חזרה הביתה. במהלך אותו הערב היא אמרה לי "עומרי, למה הבדיחות שלך כאלה מוזרות?" ועוד בטון מעליב נורא לא סימפטי, כאילו, דה פאק מה הבעיה שלך? כזה הכרחי להעיר הערות מגעילות כאלו? ועוד זו לא הפעם הראשונה שאת מעירה לי על דברים פעוטים וסתם קטנונית.
וזהו, לפחות מתחילת השבוע אני חותך מוקדם מהבסיס כי נכון לשבוע הזה אין השגחה מתי אני יוצא..
בקיצור כל סוף השבוע הזה מסתכם בחוסר-מיצוי, אי-הסתפקות וחרטות.
זה חדש? כלל לא.
אלה החיים שלי פחות או יותר בשנה האחרונה.
אה, ושבוע שעבר הייתה שנה לפרידה מהאקסית, ועד היום אני מתחרט על כך.
לפחות משהו לצפות לו, אמנם אני בטוח שגם שם משהו יתפקשש לי ויהרוס את החוויה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
