אף פעם אין לי משהו חכם/שנון/רלוונטי לומר ברגע שאני צריך לומר אותו. גם לא כשיש לי את הזמן לנסח, הוא פשוט לא רוצה לצאת במילים, הוא רק מתערבב לו במחשבות על גבי מחשבות.

הסיבה עיקרית שלשמה אני שותק ברוב הסיטואציות החברתיות.

הרבה טענו שהבעיה חבויה בביטחון עצמי נמוך, בביישנות.

ולפעמים אני חושב לעצמי, אולי אני פשוט לא סובל להיות מסביב לאנשים בכלל, ובעצם רק הכתבתי לעצמי עד היום שאני כן רוצה ומסתבר, צריך. בחיים לא אדע מהי התשובה הנכונה, כי אני כן נהנה מחברת אנשים מסויימים, עד לרגע הספציפי בו אני מרגיש שאני כבר לא מעניין במיוחד, הזרקור (שמלכתחילה לא רציתי) מוסט לעבר כל נקודה אחרת שהיא לא אני, עד סוף המאורע

ושוב, אולי המצב האמיתי הינו שאני פשוט לא חושב שהאדם מולי מעניין, אף אחד לא מעניין אותי באמת, ושאני בקושי מעניין את עצמי.

אני נוטה לחשוב ולקוות שהאפשרות היא הראשונה, שהביטחון העצמי שלי פשוט בקרשים. לא, אני לא מוכן אפילו לשקול את האפשרות השנייה, בנוסף לכל השריטות הדפוקות שלי, אני לא מוכן למיזנתרופיה אמיתית ומוחשית שכזו.

אני מכניס את עצמי לחתיכת סרט עכשיו, וממש אין לי כוח לזה, אוף.

המחשבות הרעות שוב חוזרות, לפעמים ממש מצחיק כמה זה קל לפגוע בעצמך.

דרים ממש באים לי בטוב עכשיו, לנקות את הראש..

I just can't help myself
I'm feeling like I'm going out of my head
Tears my soul into two
I'm not the one I thought I always knew