אני- לא יותר ולא פחות.

יש איזשהו פרדוקס מאוד גדול באומנות.

מצד אחד זו חשיפה עצמית, אמנים-בעיקר אמני במה-משחק ושירה, אוהבים לחשוף את עצמם דרך הכלי שלהם. גם כתיבה, גם ציור, זו יצירה שהיא בעצם הבאת רסיס מהנשמה של הבן אדם אל הבמה, אל הקהל, תרגום של הרגש והמחשבה למילים או לגשמיות שאפשר לשמוע לראות להחזיק...

בעצם אמן הוא מישהו שמאוד אוהב ורוצה לבטא את עצמו, הוא רוצה שיכירו אותו, שיחשבו עליו, יש משהו אנוכי באומנות- אנחנו רוצים להכנס ללב, לראש של מישהו אחר. שיכילו אותנו, את החלומות שלנו, את הבן אדם שאנחנו.

מחשבה שהתעוררה בי לאחרונה היא שהאמנות בעצם לא נעשית אף פעם למען, מאז שהתחלתי להתעסק בה באופן יותר אינטנסיבי אני מבינה יותר ויותר שאמן הוא אמן לעצמו, הוא רוצה להראות. לשלוף את הטחול החוצה עם צריך. 'תראו אותי!תאהבו אותי!תחשבו עלי!'

אמן חושב על הקהל שלו כאנשים, כקהל? קהל הוא איזשהו כלי להכלה של האמן.

אז למה אנחנו כל כך אוהבים אמנות?

ספר נמכר ופופולרי הוא בעצם פיסת אדם נמכרת ופופולרית?חלום נמכר?

ולמה אנחנו קונים את האנשים האלו, איזה מין חידוש הם מביאים לנו, איך הם כן והם לא. אהבת האמנות משמעה אהבת האדם?

משחק טוב הוא איזה אדם שמשהו בנפש שלו נראה לנו מספיק מעניין, מספיק חשוף, כדי שניקח אותו איתנו.? אולי.

אנחנו מודים ולא מודים לקהל, קדים קידה כאילו אנחנו עושים לו איזשהו שירות, אבל הוא עושה לנו

שבוע טוב