אני- לא יותר ולא פחות.

זה יום שבת יפה לרכיבה, שמש עדינה אחרי הגשם החזק, בוץ בכבישים וירוק ברקע, יום צבעוני מיוחד,

איזון עדין, קיום עדין, מחוץ לבית שלי, ממש יום נהדר לציד איילות

אז לקחתי את הכובע שלי ואת המעיל, יצאתי החוצה ולקחתי את האופניים המהודרות מהחנייה,

רכבתי לי לאט, לא ממהר, ושרקתי מנגינה קלאסית מהנה.

תחנה ראשונה הייתה עץ הפקאן הגדול, התיישבתי מתחתיו על הספסל, ליד זוג שחשב לשבת שם, ממשיך לשרוק לעצמי מנגינות, מפצח פקאנים, זורק את הקליפות על הציפורים, לא פוגע- סתם מפחיד. אוגר צידה לדרך, הזוג קם והלך, ולא היה לי איכפת יותר מידי, סתם פלרטטן טירון.

אני מאוד אוהב לשבת מתחת לעץ ולאכול פקאנים, אבל כמו שכבר אמרנו, יש לי מטרה- אז חייבים להמשיך,

הברשתי באלגנטיות את העלים שנפלו על המושב של האופניים, והמשכתי לנסוע לכיוון הפונדק.

הפונדק תמיד חשוך, וכל אחד שם לעצמו, שותה בירה, מעשן, מדבר..גם אם הוא מדבר עם מישהו, הדבר המיוחד בפונדק זה שבסופו של דבר אתה תמיד מדבר עם עצמך, בין אם זה כי מי שיושב איתך לא באמת מקשיב, או בין אם זה כי הבנאדם היחיד שבאמת איכפת לך שישמע את הדברים שלך זה אתה.

הזמנתי לי כוס בירה והתיישבתי ליד איש שיכור קצת, ממלא טופס לוטו וממלמל לעצמו על שייט בקרוז עם המאהבת שלו בכספי הזכיה,

צייד ראשון על הכוונת, הוא לא שם לב אפילו שהתיישבתי לידו,

הנחתי את כוס הבירה על הטופס לוטו, 'מה פרנק?' אמרתי לו, חיוך שבע חזירי מתפשט על פני. 'מתכנן לבגוד באשתך?' פרנק ששם לב אלי חדל למלמל, החוויר כמו דף.

'אין לך מה לדאוג פרנק, אני לא אספר דבר" החיוך החזירי רק גדל, 'זה לא סוד ולא הפתעה שאתה לא מרגיש מסופק מהחיים שלך, כולנו בוגדים, הרי אפילו אשתך!'

פרנק נראה כאילו הוא בלע את הלשון, הוא התחיל להחליף צבעים ולהחנק, לנסות להגיד איזה משהו,

'עזוב פרנק, רק שיהיה בהצלחה עם הלוטו' קמתי מדושן עונג, טפחתי לו על השכם באופן שהיה אמור להתפרש כחברי ולהרגיש כבועל, כמנצח, כמכבה חלומות, ציד ראשון מוצלח.

קמתי לי מהפונדק,

התחנה הבאה- בית הספר.

שם לימדה מריה כיתה ג', אותה מורה שלימדה את אחי הקטן, מעבירה שיעור בתורה על סיפור הבריאה, על החטא הקדום, על התאווה לעוד ועוד, מלמדת את תלמידיה שאין לבקש עוד, אלא להסתפק בקיים,

נכנסתי לכיתה ונעמדתי בצד, הסרתי את הכובע וחייכתי.

'כן אדון ברוכסון..?' היא אמרה מעט בעצבנות. היא אף פעם לא חיבבה אותי,לא רק שאחי הקטן עשה לה צרות, גם היה לנו רומן שאני ראיתי כמין זמין והיא ראתה כמשהו שקשור ברגשות כלשהם. 'דבר המורה מריה, רק רציתי להיווכח במו עיני כיצד את מלמדת את כיתתך על חטא התאווה וההסתפקות בקיים בעוד רק אתמול שמעתי אותך צורחת על מנהלת בית הספר שאין לך די כסף כדי לחיות טוב ושהכסף שאת מקבלת על חינוך הילדים זבי החוטם שווה למשכורת של זונה' חייכתי ויצאתי מהר, לפעמים הציד הוא גם מסוכן, עוד יכולתי לשמוע קולות מהכיתה של ילדים,חלקם בוכים על שכינתה אותם זבי חוטם, וקול של ילדה קטנה ששואלת : 'המורה מה זה זונה?'

הלכתי מדושן ומרוצה אל התחנה האחרונה, קרני שמש עדינות משתקפות בשלוליות לפני שאני עושה גלים במים עם אופניי.

נכנסתי לבית, היא בדיוק תלתה כביסה.מזמזמת לעצמה. נעמדתי מאחוריה, מחכה שתרגיש בנוכחותי.

היא חשה בי במהירות, היא הסתובבה אלי וניגבה את ידיה בסינר. מחייכת אלי חצי חיוך, עייף.

התקרבתי ונשקתי על לחיה בעדינות, הלב פועם חזק. מבטים ברוטב שתיקה עייפה, הקשר עין לא נשבר.

'מה שלומך טום?' היא שאלה בקול חלש.

אף פעם אי אפשר שלא להיות כן איתה. 'מתוסכל כרגיל' עניתי. 'מה איתך?' היא נאנחה. 'אתה יודע שאתה אוכל לי את הבריאות.'

'וודאי..' לחשתי. התיישבתי לידה, גם היא התיישבה.

השתיקות בינינו תמיד היו תחליף לשיחות נימוסים, היינו תמיד שותקים במקום שיחות חימום רגילות כאלו.

'למה זה ככה?' היא שאלה אותי.

משכתי בכתפיים.

'למה אתה כזה? למה דווקא, למה לכבות..'

'את יודעת למה'

'לא אני לא...וגם אתה לא'

שתיקה, הפעם של התגבשות של תשובות. הרוח נשבה, והפילה את אחד הכבסים מהחבל. היא קמה בכבדות להרים אותו.

'טוב אז אני אלך' אמרתי לה.'יש לי עוד הרבה מה לעשות היום'

נשקתי לה שוב על הלחי, לחלקיק שניה הרגשתי שוב כמה הייתה רוצה שזה יהיה מעבר לנשיקה על הלחי, כמה היא הייתה רוצה שאשאר.

התקדמתי לכיוון האופניים שלי 'אל תלך טום'

'אני חייב.' שיקרתי.

היא ידעה שאני לא, הלכתי, שורק מנגינה קלאסית, אופניי בידי, מרגיש אותה מביטה בי, ואז חוזרת באנחה אל הכביסות.

אני לא מוכן לתת לה לשכוח אותי, הנה, עוד איילה ניצודה.

עוד חריץ בחגורה.

רק שהפעם הנשק ירה גם בי