אני- לא יותר ולא פחות.

הולכת ברחוב, לבד כמו שהכל לבד.

מנסה כרגיל ללכת זקוף, כמו שמלמדים ילדים קטנים, כאילו שמונחת לך ערמת ספרים על הראש, אבל לא באמת כמובן,

בסופו של דבר את יודעת ואפשר לראות, במבט שני, שאני לא באמת הולכת זקוף, כפופה קצת מהבפנים של הגוף, כאילו הבטן לא הצליחה להתיישר.

והרחוב נראה כרגיל דומם, מת, כמו תפאורה, רחוב רפאים, ואי אפשר להגדיר אותו בשום דרך אחרת,

כאילו הוא חלק מסצנה שהוקפאה.

והנה הסצנה, רוח קרה על הברושים של המושב,

ואני עולה על המדרכה, כאילו כל רגע הסצנה תמשיך ועל הכביש יעברו מכוניות, רגעים מוזרים כאלו- אבל הכל היה מתוכנן לרגע אחר.

אני מבינה שאני באמת לבד פה, שהרחוב ריק והבתים ריקים, והציפורים הם סתם כאן, לא באמת מכאן,

וכולם הלכו למקום אחר.

ואז כשאני עוברת ליד הפחים את קופצת אלי, בחיים לא ראיתי אותך ככה- עכברושית כזאת, מדברת בקול צרוד, מרושע, מיישירה מבט.

אני מסתכלת עלייך באימה.

אני לא יודעת למה אני מפחדת, אני לא חושבת שאני מפחדת ממך- אני מפחדת ממני, אני מפחדת ממה שאת הולכת לומר, מהמשמעויות שלו, מההבנה שהכל אמת.

ובקול הנורא הזה שלך את אומרת: "את תישארי פה אחרררונה" ככה, עם הרי"ש.

ואני מסרבת להבין וחושבת את המילים, את ה"מה זאת אומרת" אני חושבת ורואים לי את זה בפנים.

"את יודעת, את יודעת שאת לא מסוגלת ללכת, את יודעת שהתפאורה הזאת חשובה לך מידי, המקום הזה חשוב לך מידי, את יודעת שאת חייבת להשאר לנפילה, לקריסה, לסוף.

את יודעת שאת תהיי פה אחרונה, שלא תרשי לעצמך ללכת מכאן לפני, לעזוב אותי לבד לכרסם את השטיחים,

את תשארי איתי עד הרגע ההוא, שהעמודי חשמל יפלו והבתים הריקים יעלו בלהבות, שהעולם יתמלא בעשן,

את יודעת שאת לא תצליחי לצאת, את לא תצליחי לברוח, את לא תצליחי לשים אותי בצד. את לא מסוגלת לזה"

ככה, בקול העכברושי הזה.

ואני ניסיתי לברוח,

ולא, היא לא רדפה אחריי.

וללחוץ על האיקס האדום שלמעלה, שלא היה שם, ולכבות את הכל, אבל אנחנו לא בטלוויזיה,

אז רק לרוץ ניסיתי, רק לקפוץ החוצה מהבמה, לחברים שלי שמילאו קודם את הרחוב, אבל אפילו את המילים 'זה לא איכפת' לא הצלחתי לומר.

והיא לא עצרה אותי, היא עמדה והסתכלה עלי, וחייכה.

היא ידעה שאני לא מסוגלת ללכת, לרוץ, לברוח, להשאיר את התפאורה הזאת לבד.

אז כפופה, מגיעה לי למרפק, היא לקחה אותי ביד והמשכנו ללכת לאורך הרחוב.