תכף הזמן עובר, הוא נעצר ממש עכשיו לרגע קטן, רק כדי שנוכל לשים נקודות בסוף משפט, רק כדי שנוכל לסיים את התפרים של הבובה, רק לרגע..
אבל הנה הוא תכף ממשיך הלאה, ואנחנו איתו, אם נרצה או לא נרצה.
מולך יש שלוש שנים ענקיות, לגדול ולהתעצם. אי אפשר לספור את החוויות, אי אפשר לספר את כולם, הזרם כל כך חזק וכל רגע נסחפים מהרפתקה להרפתקהבתוך עצמך ובתוך אלף דברים אחרים, אין קץ לריגושים.
השנה האחרונה שנראית לנו כל כך בהירה וחדה לאט לאט תתקהה, לאט לאט תאבד בים של זכרונות, כמו גלים, תישאר שנה ולא אינסוף רגעים, ואנחנו נשכח. נרצה או לא נרצה.
בעוד שלוש שנים הכל יראה לנו כל כך רחוק, אולי נביט בערגה אל העבר, אולי נתגעגע, אולי בכלל לא נעצור להסתכל.
הייתי רוצה להאמין שתזכרי כל רגע בחדות ובבהירות, שתזכרי אותי, אבל הרי אנחנו בסוף תמיד שוכחים את התמונות, שוכחים את הכל... הכל טובע באישיות ונראה כמו ערפל של צבעים שקשה לנו לתת להם שם. אז אנחנו קוראים לו בכל זאת, כי כאלו אנחנו, ואנחנו מפספסים.
הלוואי והיית יותר יחידה ומיוחדת ממה שאת והיית זוכרת, הלוואי והייתי יחידה גם אני. לאור המציאות נותר לי רק לנסות לקרוא לדבר בשם בעצמי, מקרוב בצורה חד צדדית. הלוואי והייתי יכולה לדעת איך הדברים יקראו בפיך.
אני לא יודעת אם נדע כמה הכל היה מיוחד, כמה הכל היה כתום ואדום ולוהט ומרשף. הכל היה יותר וקשה לומר יותר ממה, קשה לומר גם מה, יותר מאחות, יותר מחברה, יותר מבת? קשה להגדיר.
כמו ילדה קטנה אני מתקשה להאמין שזה היה כמו. אני לא מוכנה לקבל את הכמו הזה, זאת אולי התעקשות מפגרת. אבל לא. אני רוצה להאמין שהיה יותר.
ויותר? מה זה יותר?
זה כמו אינסוף מתמטי שאף פעם לא מספיק, שאתה לפעמים אומר לעצמך, למה אין אינסוף גדול יותר?
איפה האינסוף באמת? איפה נגמר מה שלא?
אני מאמינה שרק בידינו ההחלטה מתי נגמרים הדברים, וזה לא נגמר עד שזה לא הסוף וזה לא הסוף עד שזה לא נגמר.
הייתי רוצה להנחיל לך הלאה שהכל באהבה. שהדרך הכי טובה לעשות את הדברים היא תמיד באהבה, ואהבה גדולה. השאר קצת פחות חשוב, העיקר באמת לאהוב, העיקר באמת להאמין, כשמדובר ביחסי אנוש. רק ככה אפשר באמת לספוג משהו.
הייתי רוצה עוד אלף דקות של שקט, בדשא על הגב, עיניים עצומות. הייתי רוצה שהזמן יתן לי עוד רגע, עוד שניה, לפני שהוא ממשיך לעבור.
הלוואי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
