אז כן, כמו שאתם יכולים לראות אחרי שלושה חודשים פתאום הכה בי הרצון לעדכן את הבלוג - שנכון לעכשיו די נטוש.
כמה חברות שלי התחילו לכתוב בלוגים, ואני שנתקפתי געגועים החלטתי לעדכן את שלי.
אז על מה אני אוכל לכתוב?
עכשיו אין לי איזה נשף לכתוב עליו, איזה קריסטמס, או איזה הופעה של אבריל לאבין.
עכשיו שחזרתי לשגרה הדבר הכי ואו שיכול לקרות זה איזה מסיבה כושלת או משהו.
אז.. אני פשוט אספר איך היה לחזור לארץ, ואפרוש בשיא.
נתחיל מה4/8 ..... יום לפני החזרה.
ארזנו הכל, מכרנו הכל, נפרדנו מהכל, וכל מה שיכולנו לחשוב עליו היה החזרה לארץ.
האמת שמהבית לא נפרדתי כמו שצריך.. אולי כי לקח לי איזה חודש להבין שבאמת עזבתי.
לא יכולתי להסתכל עליו ולהגיד "זו הפעם האחרונה שאני אדרוך בבית הזה."
כי איפשהו, אני יודעת שזו לא.
נסענו לשדה ב2 מכוניות, מסרנו את המזוודות {כמובן שעשו לנו צרות כי ארזנו כאילו אין מחר}, ועלינו לטיסה.
בהתחלה טסנו 8 שעות לגרמניה.
הטיסה הכי זריזה שהייתה לי בחיים, באמת. רואים שני סרטים מוצלחים, קצת מציקים לאח שיושב לידך ונוחתים.
כשהגענו לגרמניה חיכינו שם 4 שעות עד לטיסה הבאה שלנו..
אני, שהייתי גמורה מעייפות נרדמתי על שולחן של אחת המסעדות שם :-[
הטיסה מגרמניה לארץ פשוט לא נגמרה.
כל 5 דק' נכנסתי במסך הזה לתפריט כדי לבדוק עוד כמה זמן נוחתים.
הפרפרים בבטן, הלחץ, תחושה שאין לתאר ברצינות.
כשהתחלנו לראות מדבר הבנו שאנחנו קרובים מתמיד, כן, ישראל.
איפה הירוק? איפה כל האגמים? לא.. מדבר.
לא נתתי לזה לדכא אותי,
ופתאום לכל הלחץ והפרפרים התווספה איזה תחושה של high מטורף. אני בישראל !!!
לא נקלט. לא נקלט.
התחלנו ללכת ופתאום פרסומות בעברית, פתאום עברית בכל מקום.
ואני, שהתרגלתי להתרגש בטירוף כשאני שומעת עברית לא יכולתי להסתיר את התחושה המטורפת שהרגשתי
ששמעתי עברית בכל מקום.
ישר כשיצאנו חיכו לנו שם הבני דודים, סבא, סבתא, ומשפחה בקיצור.
וכמובן, המכונה האלוהית שמייצרת את השוקולטה שלי! אוי, גאוני.
נשיקות, חיבוקים, בהלבלהלבה הופה אוטו נוסעים למיתר.
במקום תחנות רדיו אדירות כמו kiss21, flight26 & top 20 היינו חייבים להסתפק בשיר של מרגול בגלגל"צ.
שווה ערך? לא נראה לי.
נסענו.. נסענו.. פתאום צומת שוקת. " מיתר עוד 5 קילומטר "
לא יכול להיות! לא יכול להיות שזה ככ קרוב. לא יכול להיות שאני אשכרה חוזרת הביתה, להכל.
בחיים אני לא אצליח לכתוב את כל מה שעבר לי בראש באותה שנייה.
הגענו למיתר, הכל היה מלא בשלטים. כל הדלת בחוץ, וכל החדר שלי מבפנים. אושר גדול, אושר גדול.
לאט לאט חברים התחילו להגיע, ואני לא יכולתי להסתיר את האושר המטורף הזה.
באותו יום באמת שהייתי הילדה הכי מאושרת בעולם, בדוק.
בערב אירגנו לי מסיבת הפתעה בבית של חברה שלי.
כל הדרך הלכתי בעיניים מכוסות, והזונות האלה (אוהבת אותכן 
) כמובן לא התריעו לפני מדרגות ועד שהגעתי לבית
של חברה שלי יכולתי להישבע שכבר נשרה לי האצבע.
בקיצור שם חיכו לי כל החברים. וזה היה פשוט הרגע המאושר בחיי.
להוריד את הכיסוי עיניים, לראות את כולם מחכים לי, לראות את הקונפטים מכל עבר ^^, לראות את הכדורי שוקולד שרק
מחכים שאני אבוא אטעם ואתן לרותי פידבק עליהם, אין - פשוט אין לתאר.
החיוך לא ירד מהפנים לשנייה, והאשכנזיות לא נתנה מנוס D:
לחזור לכולם, לביחד הזה שככ התגעגעתי אליו היה פשוט מדהים,
ולראות את כולם שוב בלייב ולא רק בתמונות היה הכי כיף בעולם!
אני יודעת שהודיתי לכם מיליון ואחת פעמים, אבל אני אנצל את זה כדי להודות לכם שוב 
תודה לכולכם. תודה תודה תודה על הכל.
אני מאחלת לכל אחד שיהיו לו כאלה אנשים מדהימים בחיים שלו, באמת 3>
קיצר זה באמת היה הפוסט האחרון XD
ואני אומרת לכם שאם אחד ההורים שלכם מקבל הצעה לטוס לשנה לארה"ב - אל תהססו לא משנה כמה מלחיץ זה נשמע.
חוץ מזה שיהיה לכם המון חומר להשלים במתמטיקה והנדסה כשתחזרו, זה שווה הכל. 
הילה, הפעם מישראל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
HILA™