כמעט חצי שנה, שאני רץ. אני מצטער על כך, שאני לא מצליח לעצור רגע, להתפקס, ולאהוב את הרגע הזה.

כמה שנים חלמתי עליו, ועכשיו הכל נוזל לי מבין האצבעות, כי אני צריך להחזיק את כל העולם ולהספיק את הכל.

אני צריך לתת מעצמי, את כולי לכולם. כולם דורשים את כולך, מאה אחוז, לא פחות. מה שיוצא שלא נשארתי לי. אבדתי.

אבדתי לעצמי, כי אני לא מספיק לעצור ולהסתכל. להבין אם זה טוב או רע, אם זה מה שחלמתי.

זה מצחיק, כי יש לי יממה אחת למצוא את עצמי.

ואם לא - כנראה שזה אבוד עד הקיץ.

בא לי לבלוס. או בעצם להתברגן. נראה לי, שאולי, מה שאני באמת רוצה זה לעזוב את המרכז ולצאת לשוליים.

לחפש את הקול שלי בפריפריה, בדרום השומם או בצפון השברירי. אני חושב שזה לא המקום שלי, המרכז.

הכל קרוב מדי להכל, וכולם מעשנים פה כל הזמן. האויר מסריח, השיניים מצהיבות.