חלמתי הלילה יותר מדי חלומות. היה בהם הרבה הרס. בראשון הלכתי לקבור אדם קרוב. בשני התבלבלתי באם אדם אחר מת או חי, כי המציאות היום כל-כך מתעתעת. אי אפשר לדעת אם זו אמת או פיקציה. והחלומות התבלבלו לי, אני פה ושם, מתעורר ונרדם שוב, הפה יבש, אני שותה, וזה לא עוזר. אני מתעורר ושותה, והטעם הרע נשאר.
אני עובר בשבועות האחרונים סדנת כתיבה. דבר אחד למדתי משם - לכתוב. לכתוב הכל, כל הזמן, כל דבר. לא לחכות, פשוט לכתוב.
הייתי מצפה מאנשים שבאים לסדנת כתיבה, שדווקא להם, תהיינה פחות שגיאות כתיב. ובכל פעם אני מגלה כמה העברית שלנו שברירית,
עד כמה פשוט לשבור אותה. המנחה מקריאה טקסט, מדלגת ככה על שגיאה, ואני אומר לה: "זה צריך להיות עם א'", והיא לא מקשיבה. א'. היא לא מקשיבה. זה לא היה חלום, זה היה במציאות.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
