מבלי ששמנו לב, הסטיקרים נעלמו לנו מהעיניים. פעם, הם היו הדרך הטובה ביותר לומר את מה שאתה מפחד להגיד במילים, מה שלא בטוח שכולם יקבלו. כדי לדעת לאיזה מחנה אתה משתייך, היה צריך רק להסתכל על הרכב שלך ולהבין: הוא ימני קיצוני, שמאלן רדיקלי או מפדלניק חביב.

אני חושב שהיעלמות הסטיקרים קשורה מאוד בגסיסה של הפוליטיקה הישראלית ובאובדן הדרך. אני מדבר, על זה שמגיעות בחירות בכל שנתיים, רוב האזרחים לא הולכים להצביע, ומי שהולך להצביע - בדרך כלל מתחבט ובסוף, בוחר במפלגה צדדית שאולי תבטא מעט מן העקרונות שלו.

פעם הסטיקרים אמרו הכל: אנחנו רוצים את הגולן ולא נזוז משם, ירושלים מאוחדת לנצח וחבר, אתה בהחלט חסר. היום, אנחנו כבר משחררים מעט את האחיזה מהגולן, רק כדי לקבל שקט, מוכנים לחלק את ירושלים תמורת שלום מעושה והחבר? כבר לא כל-כך חסר.

לכו ברחוב ונסו לספור את הסטיקרים שדבוקים לרכבים החולפים? ניתן לספור אותם על יד אחת. אף-אחד כבר לא מתעניין במדינה שלו. כולם רוצים לגמור את היום וללכת לישון. לישון ולקוות שמחר לא תהיה רעידת אדמה או איזה צונאמי. אולי בעצם, זה מה שאנחנו צריכים, צונאמי שירעיד את אמות הסיפים.