איך תמיד אני שם את המבטחים שלי ברוח, ואז אני מתפזר לכל כיוון.
אני סומך ומנסה להתחבר, והסוף תמיד זהה - אני נשכח ברגע שלא צריכים אותי.
אני בכל פעם אומר לעצמי, שאסור לי להאמין באנשים.
אבל בכל פעם, כשאני עומד ברגע הזה, הבדידות הורגת אותי.
ואני מתפתה להאמין שאולי הפעם זה יהיה אחרת.
זה אף פעם לא אחרת. תמיד הבטן נחתכת ברגעים האלה.
תמיד בא לי להקיא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
