| 2/2012
היא לא
מעניין אותי מתי החלטת להסתפר, ומתי התחלת לעשן. ואיך הייתה הילדות, אם מאושרת, או רעה כמו שזה נראה. כי יש בך ריחוק, שגורם לי לפעמים לתהות, אם הרביצו לך, או שזה בגלל שלא הרביצו לך. אני רוצה לשאול, ויודע שאין תשובות. יודע שאני לא אשאל. שאין תשובות. שאולי בכלל לא נדבר על זה אף פעם. ואני לא אספר שאני אלרגי לכל מיני דברים, ושלא ראיתי את אבא שלי איזה ארבע עשרה שנה, וזה כנראה מסביר את מה שיצא ממני. יש הרבה שאלות לשאול כדי להבין איך יצאתי כמו שיצאתי, אבל אני רוצה לשאול אותן אותך. להקשיב ולדבר. ומי בכלל יודע אם יצא לנו לדבר. אם אני אראה אותך שוב. למרות שכנראה בהמשך השבוע, נפגש. ושום דבר לא יהיה אותו הדבר. כי ככה זה. כשחוזרת לי האמונה, אני מתבדה. הכי עמוק שאפשר. ובא לי שתגלגל לי איזה ג'וינט, ואני אספר שזה הג'וינט הראשון שלי, ושאני מתרגש, ואחר כך, כשאני לא ארגיש כלום, תגיד שבפעם הבאה אני בטוח ארגיש. כי הפעם הראשונה היא סתם. אני אחייך, כי זה מה שאני עושה תמיד, מחייך, ואולי אזרוק איזו מילה צינית. ולא תהיה פעם הבאה, כי אני לא אסכים להשתתף בניסוי. או אולי אני אקח גיטרה ואשמיע לך שיר ישן, שלפעמים אני אוהב, ולפעמים אני שונא. תלוי איך אני מתעורר בבוקר. היום אני שונא, בשבוע האחרון אני שונא, זה נראה לי פשטני וילדותי מדי, ועכשיו ממרומי גילי, אני יכול להגיד שזה חרא. כי פעם חשבתי שזה טוב, וזה מקורי, וזה נורא מורכב והרמוני ויפה, והיום אני מבין שזה חרא. ואתה לא תגיד כלום. אני אצפה לתגובה, ואתה תשתוק. את התגובות שלך אתה אומר בלב. אני צמא רק לתגובות האלה, להתייחסות, לא אכפת לי אם לטובה או לרעה. שיסתכלו עלי. אתה אומר שאני תמיד מפוקס, איזה מפוקס. מאחורי המבט הכאילו-מבין שלי, אני מזוגג, לגמרי מזוגג, בוהה ושט בעולם אחר. לעולם לא אוכל להגדיר מהו העולם הזה, אבל הכל עובר ליד. יש לי מערכת פילטרים חדישה באוזן, אני מנחית את התדרים, וכמעט אף פעם לא מגביר. לא רוצה לשמוע. מסנן. איפה אני סוגר ובכלל איפה פתחתי. זה כמו שלפעמים הרוח נכנסת חזק מדי בחלון, ואני אומר לה שתכנס לאט יותר, בעדינות. והיא לא מקשיבה. אז אני סוגר את החלון. והכל נהיה חם ודחוק. וכשאני פותח, הרוח כבר נעלמה. היא לא תחזור יותר.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
