כל הזמן אני חושב, שאולי עברתי את התקופה הזאת. אבל אז אני אני מרים את הראש, ומבין שאין לי בשביל מה להרים את הראש.

ושוב אני נופל לאותן המלכודות שאני מציב לעצמי. אני לא רואה סיבה להתעורר, או לצאת מן האדישות.

אני חי, עובד, לומד, ואפילו חזרתי להתאמן, אבל אני לא שם. אני מתעורר בבוקר, אבל לא שם.

כל הזמן הבדידות הזאת מהדהדת בי, גם כשאני לא רוצה לזכור אותה. גם כשאני עומד בהופעה, עם מאות אנשים,

אני מסתכל על הבמה ויודע שאני לבד. כולי לבד. טובע בתוך השממון ובתוך הצלילים ובתוך עשן הסיגריות המצחין הזה.

אני לבד, כי אף אחד לא שם לב שאני לבד, ואני רק כמה לחום אנושי. כמה לחום כמו לסיגריה.

כתבתי פעם:

"לא קל לראות

שהכל פורח,

ורק אתה -

נובל"

אז כתבתי את זה, רק היום אני מבין.

באיחור של שמונה שנים, אני מבין שאני נובל. פשוט נובל.