אני מרגיש כמו במלחמת ההתשה שלי. אני מתיש את עצמי, בסוף כל יום אני מגיע הביתה, ורק רוצה להכנס למיטה. לא יותר מזה.

זו מלחמת התשה, כי אני לא מצליח להתמודד עם עצמי, וזה בעצם מרדף נגד הזמן. מתי הוא יצליח לאכול אותי עד הסוף.

אחלתי היום חג שמח ומשוחרר, לכל מי שהתאפשר לי. אף אחד לא ידע, שאת האיחול שלי אני, בעצם, מקדיש לעצמי.

אני מאחל לעצמי להיות משוחרר מהעול הזה שלקחתי על עצמי, להיות משוחרר מהימים האלה, להיות משוחרר מהדעות הקדומות ומהתפקיד שאני מנסה למלא. זה גדול עלי. אני מאחל לעצמי את החירות לעשות את מה שאני מרגיש ולהרגיש את מה שאני מרגיש. יותר מזה, אני מאחל לעצמי את החופש להרגיש טוב. להיות משוחרר לאושר. אני רוצה להאמין שהחג, יפסיק את העבדות הזאת לעצמי. אני מרגיש שאני כל הזמן עובד, כדי לחתור לאושר הזה,

אבל זו רק עבדות. כשהוא יגיע הוא יגיע. אולי הוא בכלל בדרך. או מתעכב במורשה.

היום, באחד השיעורים, המרצה דיבר על העובדה שהמוזיקה של היום, עוסקת רק ב"אני", ולא בחברה. היא לא מסתכלת מעבר, בעדשה רחבה יותר על העולם. הוא אמר, שכל השירים היום פותחים במילה "אני". זה נכון. ניסיתי למצוא שיר שלי שלא עוסק בי, והצלחתי להעלות על דעתי, רק שיר אחד, מהתקופה האחרונה, שעוסק בנושא חברתי, ולא בי. ניסיתי כמו להאחז בציפורניים בשיר הזה, כדי להגיד שאני לא עוסק רק בי. אבל אני עוסק רק בי. כל שיר שאני מתחיל לכתוב, פותח במילה "אני", כי זו נקודת המוצא הכי קלה לי. הכי קל לי לדבר על עצמי. שזה אבסורד, בפני עצמו, כי הכי קשה לי לדבר על עצמי. אני כותב את עצמי, במקום לדבר על עצמי. אני כותב את מה שאני לא יכול לבטא ולהגיד לאף אחד בפנים. את כל מה שקורע אותי, ומכניס אותי לתוך אותה העבדות העצמית.

הלכתי מקודם בשכונה שלי, באיזור שאף פעם לא הלכתי בו. אני גר פה עשור, אבל משום מה, אף פעם לא הגעתי לרחובות האלה. גם עכשיו לא הייתי אמור לעבור שם, אבל הרוח הקרה הזאת של הלילה, השקט המטונף והחושך, משכו אותי ללכת לשם. דמיינתי את עצמי קשור לרצועה, הנשלטת בידו של אדם. ייחלתי לרגע הזה שאני אוכל להיות הכלב של מישהו. שיוציאו אותי לטיול. שמישהו יתעניין בי, ויקח אותי איתו. אין לי בעיה להיות הכלב. רק שיפתחו לי את הדלת. כמו שז'ק ברל כתב פעם: "תני לי להיות צל צילך, צל ידך, צל כלבך".

ובכלל, בכל הדקות האלה שהלכתי שם, באמצע הכביש, רק חיכיתי לרכב שיבוא ויכנס בי בטעות. היה הורס את החיים שלי ושלו. ובכלל מה הוא אשם, שאני מחליט ככה באישון ליל ללכת במרכז הכביש. למה אני צריך להרוס לו את החיים. הרי, כשיצא מהבית, הוא לא תכנן להתנגש במישהו. אבל אני רק קיוויתי, שואלי זה יפקח לי את העיניים, להעריך את מה שיש לי עכשיו.

פותח

פתח

לתהומות?