ובדרך הביתה, ניסיתי להסביר לנהג המונית (הערבי) למה כל בתי העסק למיניהם, סגורים בערב יום הזכרון.

אמרתי, שזה יום, שמצד אחד, אמור לאחד, ומצד שני להעלות על נס את החיילים שנפלו למען המדינה.

המשכתי, שאנחנו מדינה שחיה על חרבה, שהמלחמות הן ביום-יום, וצריך יום אחד כדי לעצור וללקק את הפצעים.

הוא אמר לי שגם באירופה יש מלחמות ואפילו היו שתי מלחמות עולם.

לא הצלחתי להסביר לו, שאנחנו חיים מהיד לפה, שלא מספיקים לנשום ולעצור ולהסתכל רגע על מה הפסדנו בדרך הזאת.

באירופה הם לא מתעניינים, הם ממשיכים הלאה, קוברים את המתים וממשיכים לחיות. אנחנו תמיד נחזור אחורה.

להסתכל על התמונות, להדליק את הנר, לכאוב עד אין קץ.