הבחנתי, שהשנה מעט רכבים עטויים בדגלי ישראל. אני נוסע ברחובות, וכמעט שלא מזהה דגלים על חרטומי הרכבים. יותר מכך, המרפסות כמעט ומיותמות, מכל סממן ישראלי מובהק, כבר אין מגן-דוד, אין דגלים, אין פטריוטיות. ואולי זה מעיד על תופעה רחבה יותר, אולי כבר עפיינו מהלאומיות המטריחה. מכל המלחמה הזאת על צדק, הרי הצדק לא יתגלה. עייפנו מההתרעות המרעידות על פיגוע, מהדיבורים על מלחמה אפשרית, מתאונות דרכים ומתאוות בצע. עייפנו ונמאס לנו לטלטל את דגל המדינה, אחרי שכבר איבדנו את התקווה. הרי, התקווה, בת שנות האלפיים, התחלפה לה בתקווה אחרת לגמרי: אנחנו רוצים להתעשר ולמצוא מקום בבורגנות הפופוליסטית המצחינה. התקווה היא לא התקווה להיות עם חופשי בארצנו, אלא התקווה להתיישב בבתי קפה, במקום לעבוד, לדבר על הא ודא ובסוף להכנס לשירותים, לפזר אבקה לבנה על המדף, לשתות אותה וללכת לישון.

להגיד שאנחנו רוצים שלום, זה כמו להגיד שאנחנו רוצים מלחמה. אנחנו לא באמת רוצים שלום, כי כבר התעייפנו מהדרך הזאת. אז אנחנו מעדיפים לנוח בתחנת הביניים, לעצור שם ולא להמשיך להתקדם הלאה. מעדיף להתעסק בזוטות היומיומיות, שגם ככה ממלאות את עולמנו לעייפה. מעדיפים לקנות בגדים ולנוח, לשתות קפה ולצאת לרקוד. ואין רע בזה, אין רע בזה שהתקוות שלנו השתנו, שאנחנו חיים מהרגע להרגע, הרי זה העולם המודרני. לא אכפת מה יהיה בעוד חמישים שנה, אם זיהום האוויר יגדל בחמישים אחוז, ואם החור באוזון יתעצם למימדי ענק. אנחנו חיים מהרגע לרגע, והריגוש הרגעי זה הדבר.

אחרי שעברתי את השלב של לנגן את השירים של משינה על הגיטרה, להכיר את כל המילים והלחנים, הצלחתי להבין סוף סוף, שזו בעצם להקה רדודה. שמעבר ללחנים הקליטים (והמועתקים), הטקסטים הם די מטופשים, אין להם הרבה משמעות או ייחוד. הם מדברים את מה שאנחנו מדברים היום, לא מתעניינים בשום דבר מלבד בעצמנו. הרי, אותה גברת שרה השכנה נשארה בדירתה וכנראה תשאר לנצח, ואנחנו, לעד, נמשיך לצפות למשהו קטן וטוב שיבוא ויגאל אותנו.