| 4/2012
ענייניות
הבחנתי, שהשנה מעט רכבים עטויים בדגלי ישראל. אני נוסע ברחובות, וכמעט שלא מזהה דגלים על חרטומי הרכבים. יותר מכך, המרפסות כמעט ומיותמות, מכל סממן ישראלי מובהק, כבר אין מגן-דוד, אין דגלים, אין פטריוטיות. ואולי זה מעיד על תופעה רחבה יותר, אולי כבר עפיינו מהלאומיות המטריחה. מכל המלחמה הזאת על צדק, הרי הצדק לא יתגלה. עייפנו מההתרעות המרעידות על פיגוע, מהדיבורים על מלחמה אפשרית, מתאונות דרכים ומתאוות בצע. עייפנו ונמאס לנו לטלטל את דגל המדינה, אחרי שכבר איבדנו את התקווה. הרי, התקווה, בת שנות האלפיים, התחלפה לה בתקווה אחרת לגמרי: אנחנו רוצים להתעשר ולמצוא מקום בבורגנות הפופוליסטית המצחינה. התקווה היא לא התקווה להיות עם חופשי בארצנו, אלא התקווה להתיישב בבתי קפה, במקום לעבוד, לדבר על הא ודא ובסוף להכנס לשירותים, לפזר אבקה לבנה על המדף, לשתות אותה וללכת לישון.
להגיד שאנחנו רוצים שלום, זה כמו להגיד שאנחנו רוצים מלחמה. אנחנו לא באמת רוצים שלום, כי כבר התעייפנו מהדרך הזאת. אז אנחנו מעדיפים לנוח בתחנת הביניים, לעצור שם ולא להמשיך להתקדם הלאה. מעדיף להתעסק בזוטות היומיומיות, שגם ככה ממלאות את עולמנו לעייפה. מעדיפים לקנות בגדים ולנוח, לשתות קפה ולצאת לרקוד. ואין רע בזה, אין רע בזה שהתקוות שלנו השתנו, שאנחנו חיים מהרגע להרגע, הרי זה העולם המודרני. לא אכפת מה יהיה בעוד חמישים שנה, אם זיהום האוויר יגדל בחמישים אחוז, ואם החור באוזון יתעצם למימדי ענק. אנחנו חיים מהרגע לרגע, והריגוש הרגעי זה הדבר.
איך שהוא, השירים של "משינה" הצליחו להגדיר בצורה מובהקת את שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 במדינה. הצליחו להעביר את הלכי הרוח ואת התחושות של דור שלם, אותו דור צעיר, שגם הוא, נע בין מלחמה למלחמה, התעייף ממאבקי הביניים, והתחיל לחשוב על עצמו. על הסיפורים הקטנים שלו ושל הסביבה שלנו. אבל, פתאום, שמתי לב, כמה הדור הזה היה רדוד, כמה הוא לא אידיאליסטי או מעניין, וכמה הוא לא שונה מהדור של היום. משפט "אני כל כך עצוב לי ושמש על הקיר" נכנס לפנתיאון המוזיקה הישראלית לדורי דורות, ואני לא מצליח להבין על מה. למה כל כך הרבה צעירים התחברו אליו? למה כולם יודעים לדקלם אותו מהתחלה עד הסוף, כולל השורה בפרסית? והאם "תחזור, תחזור, תן לי גב" מצליח לבטא משהו אמיתי? האם הוא מצליח להתחבר לאיזו שורשיות או תחושה? כי אני, גם אחרי 24 שנות בגרות, לא הצלחתי להבין מה משמעות הביטוי "תן לי גב". איך זה יכול להיות שמדינה שלמה יודעת איפה זה טשרניחובסקי 6, אבל אף אחד לא יודע איפה הם השדות האלה? האם זה שדה הקרב, שדה החיטה, או שדה השיפון? והשאלה החשובה המהותית ביותר - אם היינו בעסקי הרוקנרול, והפוליטיקה לא עניינה אף אחד, עכשיו כשהרוקנרול מת, זה הזמן להתעסק בפוליטיקה?
אחרי שעברתי את השלב של לנגן את השירים של משינה על הגיטרה, להכיר את כל המילים והלחנים, הצלחתי להבין סוף סוף, שזו בעצם להקה רדודה. שמעבר ללחנים הקליטים (והמועתקים), הטקסטים הם די מטופשים, אין להם הרבה משמעות או ייחוד. הם מדברים את מה שאנחנו מדברים היום, לא מתעניינים בשום דבר מלבד בעצמנו. הרי, אותה גברת שרה השכנה נשארה בדירתה וכנראה תשאר לנצח, ואנחנו, לעד, נמשיך לצפות למשהו קטן וטוב שיבוא ויגאל אותנו.
ובהמשך לרדידות, זכיתי לחזות בהופעה של משה פרץ. הייתי בה מההתחלה עד לסופה, מוקף בעשרות אלפי אנשים. וכולם שרו את המילים, ורקדו, וקפצו, ורק אני עמדתי במרכז וניסיתי להבין דבר אחד: למה. אני לא הורס שמחות, אני נהנה ממה שנותנים לי, שר ומחייך ורוקד גם את מה שאני לא אוהב, כי אני לא בן עוולה או בן בליעל שיהרוס את החגיגות של הישראלי העמך, המקסים והמלכלך. עמדתי שם, הקשבתי, בחיי שהקשבתי, לעשרה שירים, שלא הצלחתי להבדיל ביניהם. כל השירים, נשמעו לי בדיוק אותו הדבר. אותו מהלך הרמוני של ארבע אקורדים, שלא משתנה ולו לרגע, אותן מילים נפלאות ומחפירות המשוחחות על אהבה, על ביני ובינה ועל בינה וביני. שום דבר מעבר, כמה שהיא נפלאה, וכמה שהוא יאהב אותה כמו מלך, אח, כמה הוא רוצה אליך, להיות בתוך האהבה, בשתיים בלילה. כולם עומדים ושרים ורוקדים את השירים האלה, ולא עוצרים רגע ושמים לב ששוטפים להם את המוח במוזיקה רדודה, שלא אומרת שום דבר. זה נכון שלא כל מוזיקה צריכה להגיד משהו, יש מוזיקה שבאה רק כדי לעשות שמח, אבל לשמוע במשך שעה, שיר אחד בעשר וריאציות שונות, זה פשוט לעג. או, כמו ש"ארץ נהדרת" הגדירו את זה בעבר, אפשר בדקה לכתוב עשרה שירים ים תיכוניים: "אני אוהב אותך", "אותך אני אוהב", "אוהב אני אותך", "אותך אותך אני אוהב", "אני אותך אוהב", והקהל יאכל את זה. כמו שהוא אכל את כל השיפודים והמנגלים ושרף את כל הצמתים הפורחים והירוקים. כי אנחנו אוכלים הכל, קניבלים שאוהבים לשבוע. ואנחנו לא נפסיק, עד שנשבע.
| |
|