לא מצליח להבין את הנהירה הזאת לבחירות. לא מצליח להבין, על מה ההתעוררות הפתאומית הזאת, ההתקוממות כנגד הממשלה הנוכחית
וההחלטה ללכת לבחירות. אפשר לחשוב שהכל בסדר, ויש לנו את הזמן והכסף ללכת לבחירות, כמו שצריך, כדי לממש את זכותינו הדמוקרטית להצביע. אבל זו לא דמוקרטיה, זה קומוניזם קיצוני, שנועד להשפיל את האזרחים הקטנים, נטולי היכולת לדבר. הרי, מי מאיתנו באמת רוצה עכשיו בחירות? אף אחד כבר לא מאמין במערכת הזאת, ולכן, גם אם אלך להצביע, אני יודע שזה טיפה בים ושאין טעם בכלל ללכת לממש את אותה הזכות. כי אני לא באמת רוצה בחירות. הרי, הממשלה הנוכחית אמורה לסיים את תפקידה במרץ הקרוב, אז מדוע להקדים את הבחירות בחצי שנה זוטרה, לבזבז הון עתק ולערער עוד את הדמוקרטיה?

מה, כבר אין לנו מה לעשות? לצערי, למדנו להסכין לטרור, לפעולות הביטחוניות ולמיליטריזם הרוחני שאופף אותנו, אבל האם ההידרדרות המוסרית שאנחנו חווים בתקופה האחרונה, נטולת סיכוי לתיקון? האם היא לא ברת תיקון? האם אנחנו צריכים להתרגל לרציחות הנוראיות? למשפחות שנהרסות? האם הנוער הזה חסר תקנה, והרציחות הליליות תמשכנה לעד? האם הקטל בדרכים הגיע למצב "סביר" שאפשר להתרגל אליו? לא צריך לטפל בנהגים המופרעים שנוסעים על 150 קמ"ש מבלי למצמץ? משטרת ישראל לא יכולה להתאמץ ולטפל במפגעים האלה?

ובכלל, אני לא בטוח שהגענו לנחלתנו גם בפן הכלכלי, הרי רק היום הודיעו, שמחיר העגבניות, יאמיר למחיר הלא סביר בעליל של עשרה שקלים לקילו. כי כבר התרגלנו למס על הדלק, ולרעיון שהחשמל יהיה הנטל המרכזי עלינו, ופתאום אנחנו מגלים, שגם העגבניות, העממיות והיפיפיות, מרקיעות שחקים? אז מאיפה הכסף לבחירות? מהמיסים על הדלק או מהעגבניות? או בכלל, מהדם שנשפך כמו מים ברחובות?

אם לא הייתי עצלן ואגואיסט הייתי לוקח את עצמי ומטלטלי ושם פעמי הישר אל כנסת ישראל, כדי לקבל תשובות. אבל אני בקושי שורד את היומיום שלי, אז למה לי להתעסק בפוליטיקה? למה אני צריך להכניס את עצמי למיטה חולה, כאשר היומיום שלי לא יותר טוב. אני מתעורר בבוקר וחושב על עצמי, לפני שאני חושב על הרצח שהתקיים הלילה, כי מה לעשות, כולנו בסופו של דבר, חושבים על עצמנו, לפני הסביבה. ובכלל, מי יתן לי תשובות? האם ראש הממשלה חושב עלינו, והאם יושב ראש הכנסת באמת יכול לתת תשובות? הרי כולם דואגים לתחת שלהם ולמשרה הבאה, בקדנציה הבאה, בשנה הבאה, בירושלים
הבנויה.

עם ישראל ניסה להגיד את דברו בקיץ האחרון, כשהתיישב בתוך אוהלים בשדרות רוטשילד, אבל הוא הושתק מהר. עצרות והפגנות המחאה נחמדות מאוד, כאשר הן ממומנות על ידי אילי-ההון שאנחנו מתנגדים להם כל-כך. אז המחאה דעכה ולא תתעורר שוב, כי הבנו שכאן, אין תקווה – הממשל עושה מה שהוא רוצה וחובט באזרחים כמו היו בובה על חוט, ומשחק בהם כמו בכדור. זורק אותם אל הקיר ומקווה שלא יתפוצצו.

הייתה לי תקווה, וכשאני רוצה לחשוב שאין לי ארץ אחרת, אני מצטער לגלות שאולי כן יש אופציה טובה יותר. וזה כואב, כשחלום מתנפץ. כי את החלום אי אפשר להדביק כמו אגרטל.