אתה כל הזמן אומר לי שאני מוריד לך את הבטחון. אני אומר שזו לא הכוונה שלי. אבל אולי, בעצם, זו כן הכוונה שלי. כי אתה מוריד את שלי, כל כך נמוך. מערער את שגרת החיים שלי, מפיל אותי לתהום העמוקה ביותר שידעתי אי פעם. ומה בכלל יש לי איתך, למה אני כל כך חרד לעצמי בתוך הקשר הסבוך הזה. וזה הרי בכלל לא קשר, או מערכת יחסים, לפעמים זה אפילו לא שלום-שלום.  בסוף יוצא שאתה מעורער ואני מעורער, וכל אחד מעורער בשלו, בבדידות שלו והתסביכים שלו. קשה לי להסביר לך שהתסביכים שלי נובעים גם ממך, מההתנהגות הילדותית שלך. כמו גם מההתנהגות הבוגרת שלי, כי כבר איבדתי כל רצון להיות ילדותי. לפעמים אני מחייך, אני שם לב שאני מחייך, ומנסה למחוק את החיוך, כי זה לא חיוך אמיתי. אני אסביר לך את זה אלף פעם, שאני מחייך מרפלקס. תמיד אני נותן את אריק שרון, כדוגמה, שהיה מחייך, מתוך עווית, ולא מתוך רצון. אני מרגיש שהחיוך שלי הוא עווית, ואם הפנים שלי היו כפופים אך ורק למחשבתי, כנראה שלא הייתי מחייך אף פעם. אני שבור כמו זגוגית של מכונית לאחר תאונה. כל השברים עדיין דבוקים, ועדיין אי אפשר לראות כלום. כלפי חוץ, אני משתדל להראות בטחון עצמי גבוה, להאמין בעצמי, אבל בפנים אני יורק אש, חורך את עצמי, כי אני שונא כל מה שאני אומר, ואת הצורה שאני אומר, ואת הקול החצי צרוד - חצי מאנפף. מקודם הזמנת אותי לבוא לעשן איתך, ולמרות שכאילו נדנדת, ואפילו עברה לי המחשבה להסכים, לקחתי את הדברים שלי ודהרתי הביתה. כי בסופו של דבר, אני נעול בין ארבעה קירות, מסך מרצד, מקלדת חמה והרבה שברי מילים. הנה, גם עכשיו שברי המילים האלה התמלאו לפסקה לא ברורה.