אני קורא את המילים אלי, והן לא באות מתי שאני רוצה. אני יכול לכתוב אותן, אבל אף אחת מהן לא המילה הנכונה. רק כשאני ארגיש את המילה הנכונה, יעלה לי הדופק, הנשימה תתהדק, ואני אדע שזה זה. וכשאני רוצה אותן אצלי והן לא באות, זה מתסכל. אין מילה הגונה יותר מאשר "מתסכל", כי כשאני רוצה אותן, אני נואש להן, אני רוצה להתנחם בהן, להתכסות בהן כמו שמיכת טלאים, שהתחברה לה ליחידה אחת. ככה המילים שלי, טלאים טלאים, שמחוברות אסתטית, בניתוח ללא צלקות. כשאני מסיים איתן, אני יכול להאנח, להרגע, שהן חזרו שוב אל אצבעותי. לפעמים אני מפחד, שהן כבר לא תצאנה ממני עוד. ואז כשהן חוזרות, לרגע הזה של הטירוף, של איבוד העשתונות, אני נרגע. אני פשוט צריך להרגע.