אנשים נכנסים ויוצאים מחיי כהרף עין. בכל יום, אני מכיר מישהו חדש, אבל מאבד עוד אנשים שהכרתי. אין לי בעיה עם זה, אני יודע שזו דרכו של עולם. המסקנה האמיתית היא, שכל האנשים בחיי הם נוף. אני מסתכל, לפעמים משתכשך בו, נוגע בקצות האצבעות, וחוזר חזרה, הרי הנוף כל כך שביר. האנשים בחיי הם עוברי אורח. כאלה שחוצים אתי את הכביש, אלו שנוסעים איתי באוטובוס הימים, עוברי אורח שרק מעבירים לי את הזמן. אני מחכה לאנשים שיהיו לי תושבי קבע. שישתכנו ויתנחלו בקרבי. שיעצרו את המסע המפרך ויבינו שגם אני באותו המסע. נוגע באותו הנוף.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
