בעל כורחי, נקלעתי למעין קבוצת דיון על גיל ההתבגרות. אני לא באמת יודע איך נכנסתי אליה, אני רק יודע, שהייתי אמור להיות במקום אחד, ואכן הייתי בו, רק שהסיטואציה הייתה שונה. המנחה העלה את נקודת המוצא, ולאט לאט, הדיון נכנס לפעולה - זורקים שברי מילים, הגאים, הנחות שבסופו של דבר מתחברים לקצה דיון. שאלת המוצא הייתה - איך עברה עלינו תקופת ההתבגרות ומה מאפיין אותה.

פתאום הבנתי, שאף פעם לא באמת הרגשתי מתבגר. ניסיתי להזכר באיזהשהוא בדל רגש של התבגרות ונתקלתי בקיר חסום. לא מצאתי בי את המרדנות, את החוצפה, את הסקרנות והמיניות שמאפיינות בני נוער, מתבגרים. לא הצלחתי להזכר ברגע אחד שיצאתי מגדרי והפכתי להיות טיפשעשרה רגיל. תהיתי לעצמי, אולי זה כורח הנסיבות שהובילו אותי להיות "בוגר" ולא לעבור את תהליך ההתבגרות, אבל אני חושב שעד היום אני כזה, אחד שפחות חווה את התהליך ומכוון מאוד למטרה הסופית. מה שגורם לי לפספס את התהליך, במקרים רבים.

אחד אמר, שבגלל שהוא היה עולה חדש, היה לו יותר קשה להתאקלם. חשבתי על עצמי (אלא על מי?), איך הייתי צריך אני להתאקלם בקבוצה הזרה לי. הייתי ישראלי אחד בודד בתוך קבוצת עולים חדשים. איך הפכתי אני למהגר, בתוך שטח המחייה שלי. איך נאלצתי ללמוד שפה חדשה, הרגלים שונים, מוזיקה שונה - הוויה שונה. איך ביום הראשון ישבתי על שפת המדרכה ומיררתי בבכי, כי הבנתי שיהיה לי קשה.

אחר דיבר על הנגיעות הקטנות שיש, בין בנים לבנות, וגם בין בני אותו המין - אם במשחק, אם בהתנסות, אם בשעשוע. איזה נגיעות היו לי? פחדתי לגעת בעצמי. מהצל שלי פחדתי. הייתי בודד ושמן. מסתכל מהצד על הדברים, כותב את חיי לתוך מחברת חומה, או איזה יומן שנעלתי, וככה זה נגמר. לא ידעתי מגע, לא ידעתי חיבה, לא ידעתי אהבה. התהלכתי מהבית הישר אל בית הספר, באותו הנתיב הברור, הליכה מהירה. חלומות בלילה שהבית שלי אבד. שאני הולך את הדרך המוכרת, אבל הבית לא נמצא.

אף פעם לא סיפרתי על החלום הזה לאף אחד. הוא הפחיד אותי כל כך, שהעדפתי לשמור אותו לעצמי. הבית, שתמיד היווה לי עוגן, פתאום נעלם לי. התפרק לי מול העיניים. ההורים נפרדו, אחי הסתובב, נשארתי אני עם עצמי, שם דיסק במערכת וצועק את הנשמה. כי אין לי ברירה אחרת. עם הזמן, החלום הזה הלך והתרחק ממני. כמה מעברי דירה הצליחו להחזיר לתוך לילות נטולי חלומות, שינה עמוקה ומעייפת. כמו אחרי ריצה ארוכה.

ככל שהדיון העמיק יותר, רציתי לעצור אותו ולהגיד להם שלא עברתי תהליך התבגרות. כאילו נולדתי להיות בוגר. כל גינוני המרדנות, התעוזה, החוצפה נעתקו ממני ונעלמו. תמיד הייתי הילד הטוב, החנון של הכיתה, תמיד מכין שיעורים, מגיע בבוקר חצי שעה לפני הזמן וחוזר הביתה בדיוק אחרי שסיימנו ללמוד. אני זוכר, שפעם אחת שיעור התארך מעבר לשעה שהיה אמור להסתיים בה. ברגע שעבר הזמן, קמתי, לקחתי את הדברים שלי והלכתי הביתה. פחדתי שידאגו לי בבית. שלא ידעו איפה אני ויחפשו אחרי (זה היה טרום עידן הפלאפונים).

עכשיו, אני קצת מבכה את התקופה שפספסתי. מקווה שאולי התקופה הנוכחית תצליח להשלים את כל מה שפספסתי. את הלילות הטרופים, את הישיבה על הברזלים, השיטוטים סביב עצמי בכיכר העירונית, להחליף את הנשיקה הראשונה המהוססת, את שברי המילים, במשפטים ארוכים וברורים. אני יכול רק להאמין, שהדרך שעשיתי הייתה הדרך הנכונה - לא בטוח שצריך את כל המרדנות כדי להטביע חותם ולהגיד שאתה קיים. השמש לא זורחת לי מהתחת. גם לא לכם.