אין לי חשק לקרוא. נטול סבלנות לזה, או לראות סרט מהתחלה עד הסוף.

העולם הזה הפך כל כך אינטנסיבי ובולמוסי, שאין לי סבלנות לכלום.

על הפסנתר אני מכריח את עצמי בקושי לשבת ולנגן.

אני יכול להאשים את העלם שהפך כל כך מיידי, שבכל שניה אפשר לקבל הודעה או נוטיפיקציה כזאת או אחרת

שמי שרוצה לתפוס אותי, יוכל לעשות את זה בכל שניה במהלך היום, ואני לא יכול להתנתק, כי אי אפשר להתנתק.

הדבר היחיד שמעניין אותי הן המילים. אני תר אותן בכל שניה בה אני ער.

רק מחפש את המשפט הנכון, את הצירוף המדויק שיכול להגיד משהו.

שיהיה אסתטי, ובאותה מידה, לא בנאלי מדי.

ואני יודע שהעולם הזה טומן לי את רצף המילים הנכונות. הן עשויות להסתתר על הכביש,

או על גדר. לפעמים בעיתון ולפעמים זו רק ציפור ששורקת מרקם מוזר. אני יכול למצוא אותן על המחבת ובכיור.

מי שלא מחפש, לא יידע לעולם שהן שם, ממתינות שיבואו לאסוף אותן.

כמו ילד, בסוף יום לימודים. אם יורד גשם, הוא יחכה מתחת לסככה, אם שמש

אולי על הדשא. אני יכול למצוא אותן על הדשא, רטוב או יבש, תלוי במזג האוויר או בממטרות.

גם על המדים של עובדי הניקיון. על המדרגה שעל משאית הזבל, מתחת לאדנית, מעל לתחנת האוטובוס.

אז אני כמו משקיף, מסתכל, מחכה לרגע הנכון. וכשהוא מגיע, הו, כשהוא מגיע,

לא תהיה לי חרדת ביצוע. לא אצעק ולא אאיים. רק אכתוב אותן לאט. בשקט.

ואודה.