| 5/2006
האנשים החדשים
"אנשים קצרים שמדברים מהר
בשפה קצובה הם מספיקים יותר
מילים בזמן חיים אחד
להשלים משפט, לא להרגיש לבד"
פעם, לא פה, כתבתי על זה שאני מיזנתרופ. אז כתבתי על זה בכלליות ובבורות, אבל הרעיון שעמד מאחורי זה הוא השנאה לאנשים, ברור שלא לכולם, אבל העובדה שאני מרגיש סלידה מהרבה אנשים כשאני מסתכל עליהם, מרגיש שאני לא מבין איך אני חלק מהגזע הזה ואיך שאני בחיים לא אהיה כמוהם.
כל היום אני נתקל בצביעות ואני לא מבין מה זה נותן לאנשים. לדבר עם אדם ואחר כך כשמדברים עם אדם אחר, לשנות את העובדות לגמרי. מה זה נותן לשקר? אני יודע שכשאני משקר, אני עושה את זה או בצחוק, או שאני מתחרט על השקר אחרי שניה ונשבר כמה שניות מאוחר יותר. האמת שלי מתנוססת על דגל, תמיד עומדת מעל הכל, אף פעם אני לא דוגל בשקר.
אני לא מצפה שכולם יהיו כמוני, אני רק מנסה להבין מה זה נותן לאנשים. אנשים שעושים את התפקיד שלהם, רק כשהם עומדים במבחן התפקיד. אחד בפה ואחד בלב. שינוי גרסאות משניה לשניה. ובשביל מה? בשביל לא לעשות את העבודה? בשביל לנוח? בשביל לא לעשות כלום? למה לא ללכת עם האמת?
אני פשוט נגעל כשאני פוגש אנשים כאלה. אנשים אגואיסטים שרק אכפת להם מעצמם. מצד שני, אני גם מנסה להיות כזה, כי הרבה פעמים בגלל שלא הייתי כזה, יצא שאני זה שנפגעתי. צריך למצוא את האיזון הנכון בין הנכונות לעזור לבין האגואיזם.
בכלל, איך אפשר להיות חלק מגזע שכל הזמן מחפש את הרע? הרי נותנים לנו אצבע, אנחנו לוקחים את כל היד. כל הזמן רוצים יותר ויותר, אף פעם לא מסתפקים במה שיש. איך אפשר להיות חלק מהשנאה הזאת? כשכל יום קוראים בעיתון על רצח, על אונס, על שחיתות, על טיפשות. לראות את הידיעות בעיתון, אבל אחר כך לעטוף את הדגים עם אותו העיתון ולא לעשות כלום. כן, זה נורא קל להעביר את הביקורת כאן ולא לעשות עם זה כלום, אני יודע. אבל מצד שני, גם הדיבורים יכולים לעשות משהו. אני לא חבר כנסת שמבטיח ועוזב, אני אחד שפשוט רוצה לשנות, למרות הידיעה שהסיכוי להצלחה קלוש.
ככל שאנחנו מתקדמים, אנחנו הולכים אחורה. ככל שהטלויזיה משתככלת יותר והמסך יותר גדול, הבועה גם היא גדלה. יותר אלימות, יותר סקס, יותר סמים, והכל לכולם. פורנו לגיל הרך. והאינטרנט? זה פשוט פתח לעולם אחר, לעולם שלא תמיד צריכים להחשף אליו, במיוחד לא בגילאים הצעירים. יש פה כל כך הרבה מידע, התפוצצות מידע, והחיים בסוציוספירה הזאת, אמנם הרבה יותר מעניינים ומודרניים, אך הולכים אחורה.
מצד שני, המדינה שלנו מושתתת על כל כך הרבה דברים שאין במדינות אחרות, כך שלמצוא פתרון זה לא הדבר הכי קל פה. אני כל יום פוגש מכרים מהשכבה, אבל עכשיו הם על מדים. אני מסתכל עליהם וחושב לעצמי: מה שההורים והמורים לא הצליחו לעשות, הצבא הצליח. פתאום הם נראים מרוסנים, הרבה יותר שקטים, הרבה פחות ארסיים. פתאום כשאני מסתכל עליהם, אני רואה גאווה במדים. אני יודע שהשילוב הזה יכול להתרחש רק אצלנו. פה מקבלים על זה גרושים, אבל רק פה יש את ההווי הצבאי הזה. רק פה יש חוויות מהצבא, רק פה יכולים לשאול אותך איפה שירתת ולספר לך על עצמך ורק פה אתה אומר ש"אני מכיר אותו מהצבא".
אני מסתכל עלינו ויודע שאנחנו צריכים להשתנות. אבל מאיפה להתחיל? אני כל כך שונא לקחת חלק ברגעים האלה של השנאה, של הצביעות, של השקרים ולפעמים אני נכנס אליהם גם בלי לרצות. לפעמים אני פשוט נדחק לפינה עד שאני הופך להיות... הם.
[תקשיבו לאלבום "האנשים החדשים" של עברי, הוא מסכם את הפוסט הזה הכי טוב].
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
