|
| 7/2006
הנה אני
הנה אני.
כזה שאוהב להסתכל על אנשים לובשי לבן וכיפות הולכים לבית הכנסת, אבל אף פעם לא עושה את זה. מסתכל על זה במלוא הטוהר שיש בפעולה, אבל שומר מרחק מזה. שומר נגיעה.
כזה שאף פעם לא נגע בסיגריה, אבל תמיד מדמיין עצמו יושב במרפסת, בשקט הזה, יושב על המעקה, מעשן את עצמי, ממציא פילוסופיות בשקל ונהנה מהרגע. חושב על הסיגריה והקפה של הבוקר, אבל לא מממש את זה אף פעם.
כזה ששונא את עצמו רוב הרגעים, אבל מוצא רגעים של הערכה עצמית. מודה בכישורים והרבה פעמים מפקפק בהם. מושפע ומשפיע, אבל אף פעם לא עומד במרכז, מתוך בחירה אישית ותו לא. תמיד יודע שיש בו משהו, אבל לפעמים מהרהר.
כזה שמלא בתשוקה ואהבה, אבל אף פעם לא מממש אותן. רומנטיקה נחבאת, נחבאת לכל, למביטים ולי בעיקר. מלא רצון לתת, ואף פעם לא מוצא למי, מלא רצון להתמסר, בלי היכולת למצוא את הנמען.
כזה שתמיד מנסה להסתכל בעיניים כשהוא מדבר, אבל משפיל אותן כי מרגיש לא נעים במבט הזה, במבט החודרני, כאילו מנסים לקרוא אותו דרך האישון והלבן של העין. כזה שיודע להיות רציני, אחראי, אמיתי וכן, אבל אף פעם לא יודע להסתכל בעיניים של בן אדם.
כזה שיכול להיות מאושר רגעים שלמים, כי לפתע התחיל שיר שהוא אוהב ברדיו. כזה שמזהה את השיר מהרגע הראשון ונהנה מתחושת הניצחון. כזה שיכול לחייך כשהוא שומע את הצלילים המוכרים, לשיר בקולי קולות, לא להסתתר מאחורי אף מסיכה או ארשת.
כזה שׁשׂשׂ לעזור ומאוכזב שמפילים עליו עבודות. כזה שתמיד מקווה שיהיה מישהו בסוף הדרך שיהיה מוכן לעזור לו, כזה שתמיד אומר כן ואחר כך לא מבין למה הוא הסכים לזה בכלל. כזה שתמיד עוזר, אבל אף פעם לא מעריכים אותו. כזה שיודעים עליו, אבל אף פעם לא מודים [תרתי משמע].
כזה שמוכן להתפשט רק פה. כי רק פה מוכנים לראות אותו במערומיו.
"הנה אני, שקרן כמו שקט,
חבר של קפקא, שוטה בחסד
שפוי בלי סיבה
...
הנה אני
חצי אוטומטי,
ממשיך אבל לא שוכח
וזוהי לא סטייה זמנית
תמיד יש על מי לנבוח"
[חצי אוטומטי/ רמי פורטיס].
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
