אני מאזין עכשיו לאלבום הישראלי שאני הכי אוהב, אני גם חושב שהוא האלבום הטוב ביותר שנכתב פה. הדגש הוא על: "נכתב פה", כי האלבום הזה מעביר את כל ההוויה הישראלית של השנים האחרונות, החיים בצל הפחד, הפחד בצל החיים, האינדווידואל והקולקטיב שמתערבבים, הופכים לאומה אחת שבתוכה פרטים. פתאום "האחר" מתאים לימים האלה. השיגעון הזה שקודח בראש. מי שלא הקשיב לאלבום הזה, לא שמע מוזיקה מימיו. ולחשוב שבהתחלה לא ידעתי אם לרכוש אותו או לא...

אני מקשיב לאלבום ותוך כדי עולות לי כל כך הרבה נקודות לראש, "כמה שהוא צודק",  המילים ממש נותנות טעם לרגעים שאנחנו עוברים בימים האלה. "נותנות טעם" זה קצת קשה, כי עדיף שהרגעים האלה יהיו הכי משעממים ושפשוט יעלמו כלא היו, אבל בגלל שהם פה, צריך להתמודד איתם. זו ההתמודדות שלי, להקשיב לאלבום הזה, בגלל גדולתו. ומה היא הגדולה שלו? היכולת לשעתק את המציאות, להעביר אותה בכזאת חדות אל תוך מילים, לחנים, עיבודים. שירה.

לא סתם האלבום מתחיל ב: "יום, יום וליל, אתה בסרט אחר" ולא סתם הביטוי: "אוכל סרט" תופס חזק בשנים האחרונות. כל יום, אנחנו פותחים את הטלויזיה ומגלים חדשה אחרת, מכניסים אותנו לחיים אחרים, ל"סרט אחר". אחר כך בא "מונסון". עד עכשיו החשבתי אותו לשיר אהבה, ועכשיו, אני מבין שהוא כל כך מתאים לקונספט הזה של "האחר": הוא מדבר על המדינה שרצינו שתהיה, על כל החלומות עליה: "ויש שושן ויש בו קוץ". בכל דבר טוב, יש גם רע, וכאן זה מתבטא הכי טוב. אולי אנחנו לא אוהבים מספיק את המדינה? אולי בגללנו הכל קורה? פתאום אנחנו מרגישים את הקרקע נשמטת מתחתינו, כנראה שזה ככה בחלומות? כשחולמים יותר מדי על מה שאנחנו רוצים שיהיה, אנחנו מאבדים את הריאליה, את המציאות, את הנמצא.

"רועד עלי הבית, רוח מהים, אש על ההר", ומה קורה עכשיו? בדיוק זה, הטילים מרסקים בתים אחד אחרי השני, רוחות מלחמה, אש וגיצים, הסדק מדמם, הפצעים נפתחים, הפחד בעיניים, הלב במזוודה. תמיד חושבים על לעזוב, אבל מי יעזוב? זו המדינה, אין לנו ארץ אחרת, ובכל זאת הפחד הזה שמחלחל לאט גורם לך לארוז את החפצים שלך ולנדוד יותר ויותר רחוק מהמעון שלך.

פתאום אנחנו חוזרים למחוזות מוכרים, כאלה שכבר שכחנו, כאילו לא היינו שם מעולם, פתאום ההמולה הזאת שבה ופוקדת את שדותינו. אנחנו מבינים שאנחנו לא לבד פה, סובבים אותנו עמים שונים, אנשים שונים, מנהיגים שונים, דיעות שונות. "לפעמים נדמה שאנחנו לא לבד, או שאני, אתה, אנחנו כל אחד". הצבא נכנס, עוד הרוג, מאבקי כח בשלטון; שמאל, ימין, שמאל. לא סתם השיר נגמר בכאוס מוחלט, בקטרזיס מוזיקלי, התפרקות על כל הכלים, הרעש שקורע את האוזניים, השיגעון. השיגעון שמגיע עם המלחמה מחלחל יותר פנימה, יש שאומרים חבלי משיח, יש שאומרים שהתשובה נמצאת בנו. "שום פתרון הוא לא בטוח, האופק קרוב, הפצע פתוח", בסופו של דבר מתברר שאף אחד לא באמת צודק, שכל פתרון יכול להיות הפתרון האולטימטיבי, אם רק נאמץ אותו לחלקינו, האופק קרוב מתמיד, אם רק נהיה קשובים לו, הפצע הפתוח יגליד בסופו של דבר.

והפצע הפתוח משאיר אותנו זרוקים לאנחות. לילות של שימורים, לבנים, ללא שינה. אנחנו מבינים שמשהו רקוב אצלנו, רוצים כל כך הרבה, לא צריכים את כל זה, אדישים, אפאתיים, "קול עוד בלבב הולך לאיבוד". ההמנון שלנו כבר לא אומר לנו כלום, פתאום כל מה שהאמנו בו, הולך לעזאזל, חומק מהידיים, הקול הפנימי בלב כבר אומר שאין לנו מה לעשות, ייאוש, אכזבה. רואים שלא רואים. לא סתם יש הפרדה מוחלטת בין "רואים שלא רואים" ל"האחר". "האחר" הוא תוצאה של קודמו. אם "רואים שלא רואים" מציג את החברה הנרקבת, את הדקדנס ואת הרע שבנו, "האחר" מציג את הפתרון- להקשיב. לתת לפה לנהל משא ומתן, ללב להשתחרר, אנחנו לא לבד, יש צד לדבר איתו, להתרגל אל היותו של האחר שם ולנסות להידבר איתו. "אז אל תפחד ואל תביט מהצד, כי אתה לא לבד בעולם".

"נכנע לך" הוא אחד השירים הטובים ביותר שהקליט סחרוף. המילים הנהדרות של שמעון אדף והלחן המשגע מדגישים את השיגעון, את הרצון והכמיהה. "היום דועך ללא פשרות, העיוורון של הלילות, מכה בנצח את פחדיו, אני עייף מן הרעב". הפחד שנסוך בסוף היום, הוא הפחד הכי נורא, הפחד הזה שהיום יירד ויבוא הלילה, פתאום הפחד הקולקטיבי נאסף. בשעות הקטנות של הלילה, נכנעים לרגעים הכי קשים, למרות שבבוקר הם נראים כבר קטנים ולא משפיעים. ניתן גם את השיר הזה לשייך לקונספט של האלבום, הקונספט של להעביר את המציאות כפי שהיא- חדה ונוקבת, אבל דווקא את השיר הזה אני מעדיף לפרש כשיר אהבה לאהובה. הכל כדי להיות איתך. אני חושב ש"יש יש יש" הוא אחד השירים האהובים עלי באלבום, אם לא האהוב ביותר.

למה? הלחן המזרחי והמינימליזם שלו נותנים הרגשה שונה, אולי הרגשה של תקווה, אחרי אותו הלילה שיורד עלינו ב"נכנע לך", כבר עלה הבוקר. "שלל צבעים מעל המים, בוקר טוב לכם שמיים", למרות שאנחנו במלחמה תמידית, פתאום עכשיו הדברים הקטנים קורנים לנו, הזכרון הטוב עולה, השוקולדים, הנגיעות, הרגעים. הפחד מהלילה כבר לא מצליח להעיב על ההרגשה הנהדרת הזאת של הבוקר, של החוזקה, של יום אחד, דף חדש "יש מקום, יש זמן ויש כל מיני דברים בתנועה כל פעם כמו תמיד".

סחרוף לא נכנע בקלות לתכתיבים המודרניים ולא מרבה לחדש שירים, אבל באלבום הזה הוא מחדש דווקא את "עיר מקלט". למה? אני חושב שזה ברור. שכשבורחים, מנסים להאחז על קרנות המזבח, לא להעלם, להיות חזקים, לפני שהטפטוף הזה יהפוך לסופה, התקווה נמצאת, התקווה למצוא עיר מקלט. "ואת חכי בפתח והדליקי את האור, בן אדם חוזר אליך מן הכפור". השיר מסתיים בסימפול מההמנון הלאומי, "התקווה", הסיבה ברורה- הידיעה שארץ ישראל היא עיר המקלט היחידה שלנו, לא נהיה שלמים, חזקים ובטוחים בשום מקום בעולם, מלבד פה. אין לנו מה לעשות, אין ארץ אחרת, אין. אחרי התקווה, מגיע השבר, "ריבונו של עולם", נכתב ע"י בארי חזק, חייל שנהרג במלחמת יום כיפור. השיר הוא השיר הכי קשה באלבום, בעיקר בגלל הטקסט הנוקב ובשל הידיעה שהטקסט המציאותי הזה נכתב ע"י חלל צה"ל. "אנא החלש עצמת אותותיך, אמירי הברושים לעת ערב לשווא לואטים שמך, וכוכב הצפון הבודד, אנה ינווט צבא עגלותייך". הכאב המר הזה חותך אותנו מהבפנים, האותות נחלשו, כוכב הצפון כבר חלש כדי לנווט, הכאב מציף את הכל, הגשם הוא זה שיקדש את כל הנופלים. השופר שסוגר את השיר, קורע אותנו מבפנים, מסיים את האלבום באנחה חזקה, בכאב חד שמפלח את בית החזה.

"סוף", הקטע שחותם את "האחר" הוא קטע אינסטרמונטלי, הנגמר ברחש של ים, נרגע בסופו של דבר, כמו שהתחיל, אחרי הסערה יש שקט. ומה אנחנו מחפשים? שקט. רק שקט. במהלך האלבום תרנו את ישראל של שנת 2001, אחרי כל פיגוע צריך להקשיב לאלבום הזה, לדעת שאין לנו ארץ אחרת. האלבום הזה, לצערי, מתאים גם להיום.

האחר/ ברי סחרוף/ 2001.