|
| 7/2006
לך
לך. אמרת שאתה מאוכזב. רציתי לומר שגם אני, אבל אני לא באמת מאוכזב ממך. אליך לא באתי בכלל בציפיות, באתי עם רף הציפיות הנמוך ביותר, כדי שאני לא אתבדה, פתאום כשאפול. לא באתי בציפיות, אתה כנראה כן. מעולם לא אמרו לי שאכזבתי. תמיד יש פעם ראשונה. אולי רף הציפיות שלך היה גבוה מדי? או שאולי אמרת הרבה שטויות? זה הגיוני, כי הרבה פעמים אמרתי לעצמי בראש כשדיברת: "בולשיט, בולשיט, בולשיט". חבל שאתה זה שמחליט פה.
לך. תמיד אמרתי שאני לא יכול לסמוך על אנשים. אמרו לי להאמין בך, אמרו לי שאתה איש עם מילה, ושאף אחד לא ישבור את המילה שלך, כי אתה נלחם למען האנשים שאתה נותן את המילה שלך. אני בכלל לא רוצה שתלחם בשבילי, אני אלחם את המלחמות שלי בעצמי. ככה למדתי. לא לתת לאף אחד להלחם בעצמי, ולא לסמוך באף אחד. ושוב, עד ששמתי את מבטחיי בך, ואתה יודע שזה לא היה צעד קל, יצא שטעיתי. בהתחלה אתה וכל האחרות אמרתם לי שאין לי אמון בבני אדם ושזו בעיה. אני יודע שזו בעיה, אבל הנה, הוכחתי שאני צודק, שוב. כמה שאני שונא להיות צודק ברגעים כאלה. אבל מה יש לי לעשות? לא לבטוח באף אחד, זה מסתמן כפתרון הטוב ביותר.
לך. אני יודע שאני לא במקום שהייתי בו לפני חודש, חודשיים או שנה. פתאום הכל שונה, גם את כבר לא שם. אין כעס, באמת, כי אני אוהב. אין כעס, רק געגוע עמוק.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
